אתמול,אתמול בדיוק עבר חודש.

חודש...30 ימים תמימים,4 שבועות שהכילו בתוכם יותר ממה שאפשר לתאר.

זה התחיל היי שם למרגלות הלחימה בעזה,לצלילי האזעקות העולות ויורדות,בין הממ"ק לחדר השינה.

איפשהו שם באמצע הכל התחיל...

מכירים את האימרה הזו " בזמן מלחמה אחוזי הילודה גדלים,ולמה זה? מפני שאנשים רוצים להשאיר אחריהם זכר,מורשת,משהו..."

עד אז לא באמת הבנתי עד כמה האימרה הזו נכונה.

עד אותו לילה לא האמנתי שזה אפשרי, למרות שעכשיו כשאני מסתכלת על זה הכל ,אבל הכל הצביע על העומד להתרחש,בחדרי,במיטתי באותו לילה.

זה התחיל כעוד לילה "התנחלותי" שגרתי,יותם נויה אני ואריק ,מדי פעם גם ציקי ולודי שמצטרפים לחגיגה.

יותם ונויה עסוקים בשלהם כתמידואני ואריק מנסים לבדר את עצמנו בשיחות חולין.

הסרט בטלוויזיה ,"קליק" (שכנראה עמד לרמוז לנו על מה שהולך להתחולל בעוד זמן מה בחדר.) ממשיך לרצד לו על המסך.

ודמעה,דמעה קטנה זולגת מהעין- כי אחרי הכל זה עצוב כשמישהו מת.

כולם מכורבלים בכולם,אני ואריק בפוזת "מזלגות" נויה ויותם"כפיות" ממש סכו"מ מה שהלך שם!

בשלב מסויים נויה ויותם עוזבים את החדר ואני ואריק נותרים לבדנו.

עדיין אין שום תחושה של משהו באוויר,השיחה מתגלגלת לה ומקפצת מנושא לנושא,מהחברה,לאקס,לסטוץ,לבית,לאנשים והשלב הסופי שאלות מביכות. 

כעבור זמן מה נזרקת הערה לאוויר,ואחריה שתיקה ארוכה...

זה היה אחד הרגעים המוזרים בחיי,הערה כזו לא ציפתי לשמוע בייחוד לא ממנו.

השתיקה והמבוכה נפרצות בנשיקה.

ומשם החל לו שבוע "ייסורים" משהו כמו 3 ימים זה נשמר בחדרי חדרים מבלי שאפחד ידע ממה שהתחולל שם,באותו ערב.

זה הרגיש כמו "אהבה אסורה" כי ידענו שזה עלול לפגוע באנשים,אנשים שאני אוהבת.

שזה כבר התגלה ידענו,או לפחות קיוונו שזה מה שרצינו באמת.

מאז ועד היום עבר לו חודש.

זה היה אחד מהחודשים היותר מלמדים בחיי.

למדתי המון על עצמי,והרוב הרוב בזכות המצב הזה ובזכותו.

גיליתי שאני כמו קיר שצבוע במליוני שכבות ועם הזמן השכבות מתקלפות ומגלים אט אט את "האני האמיתי".

הפעם זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שידעתי קינאה מהי( וגם אם זה היה ל5 שניות וחצי)

הפעם,הפעם אני מרגישה כמו ספר פתוח ושהוא בקיא בחומר יותר מכולם.

הפעם זו פעם ראשונה שעבר לו חודש ועדיין לא אמרנו "אני אוהב/ת אותך!" וכמה שזה נראה מוזר זה מרגיש הכי מושלם שיש :)

עד כאן

רבידי

[שלומדת כל יום דבר חדש ;) ]