לא יכולה לשאת יותר את המשא הזה...
הוא כבד,גדול,חזק ממני....
הגב שלי עומד להישבר אבל לא לא רוצה לסגת...
זה לא אני ,לא האופי שלי-לוותר,להניח לזה,לא להתאמץ גם אם זה בכח אני עושה...
זה באמת יותר מדי...
זה כבר גרם לי לכל כך הרבה סימנים!
ואני מתעלמת כן מה לעשות סתומה...
כל הצבעים נמצאים עכשיו בגופי-אני ממש קשת מהלכת(מנסה להתעודד!)
כל כך כואב.. העניים כבר החלו לדמוע...
ההרגשה הזו שרודפת אותי..
גם היא לא בדיוק תורמת היא רק מכבידה על המשא!
אני לא יכולה להבין איך איך השתנתי...
זו לא אני...
זה לא אתם!
אני כבר לא מכירה אותי יותר!!!
וזה זה גם חלק מהמשא הזה שאני סוחבת איתי...
יותר מדי דברים נמצאים בשק הזה.. ועוד הרבה רוצים להיכנס...
זה שק מיוחד הוא גדל ... עדיין לא נתקלתי במצב שהוא מלא וצריך לרוקן...
והשק הזה-המשא הזה אני סוחבת כבר כמעט 16 שנה...
והוא עדיין מלא וכבד כיאלו כל חיי מונחים בתוכו,דחוסים אחד בשני,מתערבבים...
וכן אכן זה כך אבל אני ...
אני כבר לא מסוגלת!
רוצה לברוח...
רוצה לרוץ ...
אבל אין לאן או למי...
לא רוצה את המשא הזה יותר!
רוצה להתחיל מחדש...
אבל זה קשה..
קשה להיפתר מחיים שלמים!