אני שוכבת לי במיטה ומחכה לשמוע אזעקה

(כן כמו שאתם יודעים ישנה "מלחמה" בדרום... שלמען האמת אני לא כ"כ מרגישה אותה,

כל אזעקה מעוררת בי חיוך וכמו שכבר אמרתי אני מחכה לה,לאזעקה.)

אני שוכבת במיטה וקצת לפני שמתחילה לה שנה חדשה מתחילות המחשבות והתהיות במוחי לשוטט להן...

אני חושבת עליו,על עצמי-האם אני אמתית או מזוייפת?

למה לעזאזל ההתנהגות שלי איתם שונה?

ממתי אני שותקת שיש לי מה לומר?

אני חושבת על מסע מבראשית ועד כמה שהוא שינה אותי...

ניזכרת בגדנ"ע ועל כל מה שחוויתי ...

ומשום מה נכנסים לי למחשבות עוד 2 אנשים: אריק ואור..

אני חושבת על מה ששניהם עשו לי השנה הזו ;)

על כמה שהם האירו אותה באור המיוחד שלהם,ועל העובדה ששניה איתם נותנת לי כח להמשיך עוד הרבה!

אני נזכרת בכל מיני משפטים שנאמרו ואיך שהם גרמו לי להרגיש.

"לכי לפריקים האלה","20 שניות זוז!" , "ואיך שלא אפנה לראות תמיד איתך ארצה להיות",

"אוטובוס אחרון ב10 ואת עליו!","את בחרת לא לעשות עם זה כלום! את עדיין יכולה לשנות"

"אני מתגעגע אלייך!"

אני נזכרת באנשים שעזרו לי שהיה לי קשה וכואב.

המסיבות,ווליום,בומבמלה אחרון ביחד,אותו לילה,השתיקה הכואבת,הכעס הנוראי ההנאה,רגעי האושר,

תאוריות של חן,שיחות נפש עם פלורה.

אני מתחילה להבין...

גדלתי,כן כמה שזה נשמע מטופש.

בגדנ"ע הייתה לי יומולדת 17 ואלעד היה זה שהזכיר לי אותה...

וחוץ מהגדנ"ע לא חגגתי אותה יותר,למרות שרציתי אבל המצב לא איפשר.

אולי זה בא בדילאי אבל התובנה שעוד פחות מ365 ימים אני אהיה בת 18...

העובדה שנותרו עוד6 חודשים ללמוד אולי אפילו פחות...

הבדד הזה שנוצר בגלל כל המצב...

הכל ביחד גורם לי להבין דבר אחד...

שאני מתגעגעת!

אליו

אליכם

אל רביד של פעם

אולי טוב שזה בא עכשיו...

אני לא יכולה יותר

אני מרגישה כ"כ מזוייפת,כ"כ לא אני ...

למה זה תמיד ככה!

שאנחנו יחד לבד אני מרגישה כ"כ טוב,יש בנינו תיקשורת.

אבל כשאנחנו עם אנשים סביבינו אני לא יכולה להוציא מילה,להסתכל לך בעניים.

תמיד ה"שלום" שלנו נשמע לי כאילו רק אני שומעת אותו... כאילו אנחנו מפחדים ממשהו...

למרות שאני יודעת שהכל בראש זה מטריד אותי...