בדידות. מזמן לא ישבתי ושפכתי ככה כל מה שיושב לי על הלב. לא הרגשתי צורך מיוחד, והאמת שגם עכשיו לא בוער בי אחד כזה, פשוט התחשק לי.
הלוואי שגם יכולתי להבין את הסיבה המדוייקת לעובדה שאני יושבת כאן עכשיו ומנסה לחשוב איך להסביר את מה שאני מרגישה במילים, אפילו אנ בעצמי לא בדיוק יודעת.
גם ככה המצב רוח שלי כל הזמן בירידות ועליות אין-סופיות, גם קורים יותר מידי דברים מסביב בזמן האחרון, דברים שליליים. לי, לאנשים מסביב.
אני כבר חושבת פשוט לפרוש מכל מה שנקרא "השקעה, כח רצון" וכו', זה פשוט לא משתלם לי בסוף. אף פעם.
כל דבר שאני עושה או מנסה לעשות איכשהו נהפך לעפר שבורח מבין האצבעות שלי, מתעופף ברוח ואפילו לה מנסה למצוא את הדרך חזרה.
הגעתי לנקודה בחיים שבה מסתכלים לעתיד ואומרים:"אני אהיה בתפקיד_ בצבא, ואז אלמד_ באוניברסיטה, ואז אחייה במקום יפה כלשהו עם עם מרפסת וחתול חמוד(או מה שנקרא-כל אחד לטעמו..)". אני יכולה להסתכל כמה שנים לפנים, בידיעה מובהקת של מה שאני רוצה לעשות בצבא, מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה או בכלל בחיים. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה מעצמי. אני רק לא רואה שום דבר מזה יוצא לפועל. ברגע שאני חושבת על העתיד שלי אני רואה ריקנות ושלל כשלונות. ולא, לא מסוג הכשלונות שבאים ללמד אותך, אלה מסוג הכשלונות שברגע שהם קוראים פשוט בא לך להגיד לעצמך 'אני עם העולם הזה גמרתי'.
אני רואה את עצמי כגבול בין הריקנות לפטאתיות, מה שלא בריא במיוחד לנפש, אבל עם כל הניסיונות שהיו לי, אני פשוט לא מצליחה לפתח דרך חשיבה אחרת.
פשוט קשה לי לתקשר עם אנשים אחרים. ולא לתקשר אתם במובן של 'היי, מה קורה' ולעשן איתם סיגריה או לשבת על כוס קפה. אלה במובן של קשה לי להפתח אל אנשים. אפילו לחבר שלי, הבן אדם הכי קרוב אליי-אני לא מסוגלת לדבר איתו על איך שאני מרגישה עם עצמי. ברגע שאני מרגישה שהנושא יכול לעלות בשיחה אני קוטעת אותה או רבה איתו בלי סיבה.
כזה מן בן-אדם אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jhenny.