אחד המנהגים המושמצים ביותר כיום, הוא הקונפורמיזם. למה אתה לא יכול להיות נונקונפורמיסט כמו כולם, שאלתי את חבר שלי, והוא התבאס. (לא, סתם. אין לי חבר).

מדוע קונפורמיזם טוב

הסיבה שקונפורמיזם כל כך מושמץ, היא פשוטה. החברה מחנכת לזה. כמה פעמים אמרו לנו, מילדות, תחשבו בשביל עצמכם, אל תלכו אחרי אף אחד, תהיו נאמנים לעצמכם, תפקפקו.

אז בתור קונפורמיסטית, הרשו לי ללכת בעקבות מורי ולפקפק בהנחה הזו.

ברירת מחדל

פקפוק אגרסיבי, מביא לשבירת כל הידוע לנו. ולמרות ששום דבר לא ידוע באמת (ע"ע סוקרטס), עדיין, יש לנו המון הנחות נוחות. ברירת המחדל של החברה, היא לא כל כך רעה. היא נוסתה ודובגה על מליוני בני אדם לפחות, ועבדה לא רע. אם כולם עושים את זה, זה לא אומר שהם צודקים, זה לא אומר שזה הגיוני, וזה לא אומר שזה טוב בשבילנו. אבל זה כן אומר, שזו דרך שיש לה גיבוי. שכנראה זה לא נורא, לא סוף העולם. ואם לא בא לנו להמציא את הגלגל מהתחלה, לפתח הכל לבד, וליפול בדרך יותר מדי פעמים, אז כן, לכו על זה. קחו את מה שאומרים לכם, אל תפקפקו, פשוט תמשיכו. סביר להניח, שזה יהיה מוצלח יותר מהנסיון הראשון שלכם לעשות משהו אחר לגמרי, וגם מכמה מהבאים אחריו.

איזהו החכם? הלומד מנסיונם של אחרים

פקפוק אגרסיבי יוצא מנקודת ההנחה, שכל מי שהיה לפניך, וכל מה שהוא אמר, לא שווים הרבה. האמנם? הרי ההסטוריה מלאה באנשים חכמים. ואנשים שהתמודדו עם החיים, ממש כמונו. שום בעיה כמעט שאנחנו נתקלים בה, ברמה הנפשית, היא לא חדשה לחלוטין, ואנשים רבים כבר נתקלו בה בעבר ומצאו דרכים להתמודד איתה. בחלק גדול מהמקרים, אפשר לשאוב מהידע והנסיון שלהם, לבנות לנו מין קיצור דרך כזה, במקום להתחיל מאפס. לא שווה?

תשתיות

זה טוב להיות קונפורמיסט. החברה מתגמלת אותך על זה.

מי שהולך בתלם, מנצל את המערכות הקיימות, שנבנו בשביל המוני אנשים, שגם הם, כמוהו, הולכים בדרך דומה. המערכת יודעת להתמודד עם הקונפורמיסט בצורה שמתגמלת אותו וגם אותה. הקונפורמיסט יקבל תמיכה בבעיות שלו, שהן מוכרות, יקבל הבנה, כי החוויות שלו דומות. אם הוא לומד, הוא יכול לקבל הטבות החל מהלוואות, מענקים, קרנות, מעונות, הנחות בארנונה. אם הוא נוסע לחו"ל לאיזור תיירותי, יחכו לו שם מלונות ומדריכי תיירים, ודילים וטראקים ומה לא. אם הוא מתחתן, הוא מקבל הטבות במשכנתאות לזוגות צעירים וחופש קצר מהעבודה.

הוכחות מספר לכך שאני קונפורמיסטית

למדתי בביצפר. סיימתי אותו. עשיתי בגרות וקיבלתי ציונים טובים. התגייסתי לצבא. שירתתי שירות מלא. השתחררתי. עבדתי קצת. למדתי בטכניון מקצוע הנדסי. עבדתי במקצוע במקביל. שכרתי דירה. יצאתי עם בחורים. נרשמתי לתואר שני. התקבלתי. בחרתי ללמוד במוסד שנחשב טוב יותר, וגם משלם יותר כסף. עברתי מחיפה לתל אביב. אני קוראת ספרים. רואה סרטים. שומעת מוזיקה. שותה אלכוהול. יוצאת לבלות. מעשנת קצת. גראס לפעמים. סמים קשים אף פעם. יש לי פלאפון. יש לי טלפון. יש לי אינטרנט. אני מכירה גם טיפה את הגישה הניו-אייג'ית. אני לפעמים שמחה ולפעמים עצובה. אין בי שום דבר קיצוני במיוחד. החיים שלי הגיוניים עד לזרא.

האם אפשר בכלל להמנע מזה

לא. כיום יש כל כך הרבה אנשים, ותקשורת מוצלחת, כך שכל דבר שהוא כבר נעשה, וגם אוגד בקהילה. לכל סוג של התנהגות יש זרם, גם למשתמטים מצה"ל, מסוממים, מתמטיקאים, אלכוהוליסטים, ויפסנים, אנארכיסטים, טולקינאים. (כמה מחברי הטובים ביותר).

אז מה הבעיה כאן, בעצם

הבעיה היא בעיית הזהות. קשה לנו להשלים עם זה, עם המיותרות הזו שלנו, כי חינכו אותנו לעשות משהו חדש, מעניין, יוצא דופן. לא חינכו אותנו להשלים עם חוסר המשמעות שלנו. חינכו אותנו שאנחנו מיוחדים, ושהמיוחדות הזו היא הצדקה לקיומנו. ובלי זה, אולי נשתגע, אולי נלך לקפוץ מעזריאלי, מי יודע מה נעשה, איך נתמודד, עם הרגילות הזו שלנו. עם זה שאנחנו לא מחדשים. אנחנו כמו כולם. ואם אנחנו ממש אותו דבר, אז מי אנחנו בעצם.

Tyler Durden : Listen up, maggots. You are not special. You are not a beautiful or unique snowflake. You're the same decaying organic matter as everything else.