הקטע יצא ארוך, אז אם אתם עייפים, תפסיקו לקרוא באמצע, ותגיבו רק לחלק האחרון שהיה לכם כוח אליו. לחילופין, לכו לישון ודי, מה אתם קוראים בלוגים באמצע הלילה, מה, אין לכם חיים?!

אז חשבתי לי, אולי אני אספר משהו על החיים שלי לשם שינוי, בכל זאת בלוג והכל.

ראשית חוכמה, יש לי אינטרטנט, השמחה לילדים.

להלן חמשיר בארבע שורות, שכתבתי בנסיעה ברכבת, בשבוע שעבר, בתקופת האבן, ולא הספקתי לשים כשעוד היה רלוונטי:

עֵקֶב מַעֲבָר דִּירָה

אִינְטֶרְנֶט לִי בִּמְשׂוּרָה

הַקָּהָל כִּמְעַט נִשְׁבַּר,

הוֹ, אוֹיָה, גּוֹרָל אַכְזָר!

(לפעמים אני שמחה שאני מהנדסת, בדיוק בגלל דברים כאלה. וגם אתם. תודו בזה.)

תקציר חיי:

איפה בעצם הפסקתי?

אה כן. שעממתי אתכם בסיפורי משפחה ארוכים, פלוס מינוס הפניות להרחבות, ובכיתי על חיי הקשים כבחורה בת 25 שרוצה להיות טינאייג'רית (ואז, בטח רציתי להיות בת 25, אבל לא בטוח).

אז הנה סיפור אמיתי לחלוטין, בנושא אחר לגמרי.

הזמן, יום שלישי לפני כמעט שבועיים. המקום, המכון הנפלא והנהדר שאני לומדת בו (להלן: גן עדן). אני ובוקי מסתובבים לנו בחוסר מעש מנקודה א' לנקודה ב', כיאה לשני מאסטרנטים, השמנת המתוקה של הקצפת, דור העתיד של המדע שכמותנו. לא התחשק לנו לדבר על נושאים כאובים, אז בוקי הציע שנתערב על משהו.

- תגידי, ערפאת, עד סוף השבוע, חי או מת?

(זה היה הרגע בו גיליתי שמשהו לא בסדר עם ערפאת. אפילו את המעופפות שלי אני מביאה לדרגת אמנות)

- אני לא יודעת, לא ממש עקבתי...

- עזבי, קצה, אנחנו מתערבים על צדק, תזרקי משהו! חי או מת?

(חשבתי רגע) - חי.

- טוב, אז אני אומר מת. (חושב רגע) בעצם, עדיף עד סוף שבוע הבא, יקח לו זמן לגסוס.

- זה לא עובד ככה! אתה קבעת את התנאים של ההתערבות, אתה לא יכול לשנות אותם באמצע!

(רבנו על זה כמה דקות והוא נאלץ להסכים איתי).

מאז התעניינתי במצבו של הראיס, מדי פעם. מי אמר שלחזרה לילדות אין אפקטים חיוביים.

עבר הסוף שבוע הראשון, ועבר גם השני.

נדמלי שניצחתי, מישהו צריך צדק?

עברתי דירה.

happy happy - joy joy.

אח שלי בא לבקר אותי בתל אביב. וזה אחלה כי מרוב צבא, ומרוב שאני לא בחיפה, לא ראיתי אותו שנים. ואיתו אני דווקא מוכנה לדבר. לקחתי אותו למקומות הקטנים שיש לי ליד הבית. שמתי לב שגם עכשיו, למרות שאני לא מכירה את העיר הזאת בגרוש, אני יודעת לזהות ולהגיד, כאן ישבתי, וגם כאן, וכאן, וכאן, וכאן. אז אולי עוד יש לי תקווה. אמרתי לו דברים על אבאמא, בכלליות דיברתי בלי הפסקה כמו שאני יודעת, עד שהוא כמעט נרדם ולא היתה לי ברירה אלא לתת לו לישון בבית.

בבוקר, הסתובבנו לנו עוד קצת, ואחר כך גיליתי הודעה מהג'ינג'י, שישב בהמשך הרחוב שלי. אז באתי לומר לו שלום, והוא נסע לו ברכבת בדרך לאי שם.

עשיתי כמה נסיונות כושלים לערוך קניות.

הראשון נראה ככה:

אני צריכה נעליים.

אני הולכת לקנות נעליים.

אני יוצאת מהבית, והולכת לחנות האהובה עלי, מתבוננת בחלון הראווה, מזילה ריר, מוכנה לשבור את המחסומים שלי לגבי בזבוז המון כסף על נעליים, שנובעים מחינוכי הקלוקל, ואז, אני קולטת בזוועה, שהדברים האלה נמצאים רחוק מדי מגבולות התקציב שלי, לא לא, אני לא יכולה להוציא 500 שקל על נעליים, ממה אני אוכל?!

אז הלכתי. אפילו לא נכנסתי פנימה.

אוף, האחריות הזו, משהו נורא.

(בקטע הבא, אתם מוזמנים לספור כמה פעמים השתמשתי במילת הקישור המהוללה, אחר כך. ושלא תגידו שאני לא מקורית כמו כולם).

ביומהשישי, אחרי שאח שלי הלך והג'ינג'י הלך ורק אני נשארתי לבד בחושך לסרוג גרביים, העברתי את שאריות הדירה שלי, שלא עברו בנגלה א', אל ביתי הקט, בעזרתם של שותפי האדיבים. אחר כך ישנתי קצת, או סתם הייתי עייפה. אחר כך היו חיפושים של טרמפ. אחר כך נסענו. אחר כך הייתי באיזו מסיבטבע. טיפוס מוכר ועסוק כיוון אנשים בחניה (וורקוהוליק). רקדתי. נקרעו לי הנעליים כוסאמק. ידעתי שהן גוססות, אבל, אבל, אבל! איזה תזמון! ישבתי בצד והתבאסתי, שנוררו לי סיגריות, קילפתי את שאריותיהן הוְרוּדוֹת של הסנדלים התנ"כיות שלי מרגלי, קניתי אלכוהול ורציתי לשכוח מהכל ולחזור לרקוד. או-אז ניגש אלי איזה בחור, חבר של חברים שלי. נתקלתי בו פעם באיזו מומולדת, ודווקא הייתי עסוקה עם חבר שלו (שאגב נוכח באירוע גם, ורק הוכיח לי ש: 1. אלוהים באמת עצלן מכדי להמציא אנשים חדשים, כמו שאביב טוען תמיד. 2. הסטנדרטים שלי בגברים הרבה יותר נמוכים כשאני מדוכאת מאשר כשאני שיכורה. ולא, הוא לא נראה רע בכלל. מצד שני לא היה הרבה מבחר במומולדת ההיא.) בקיצור, הבחור התחיל לחבק אותי ולספר לי כמה הוא חיפש אותי ושאל את כולם איפה אני (באיזה שלב קודם שנעלמתי). ואני תהיתי למה, הרי זה לא שהחלפתי איתו אי פעם יותר משתי מלים. ואז הוא ניסה לגרור אותי לטייל, אני ניסיתי להתחמק בעדינות, והוא לא קלט, בסוף פשוט אמרתי לו שאני לא רוצה. למה הם כאלה מפגרים, למה. לפעמים פשוט הורג אותי.

אחר כך רקדתי והתעלמתי מהעולם, חוץ מחוסר היכולת לקפץ כהלכה, דווקא נורא נעים החול הזה ככה.

אחר כך הלכתי לראות זריחה.

אחר כך רקדתי והתעלמתי מהעולם.

אה, כן, והיו שם עוד מספר אנשים שהכרתי, כבר אי אפשר ללכת למסיבות בסוף העולם בלי שחצי עולם יהיה שם. יומצאו אנשים חדשים לאלתר!

בסוף נסענו הביתה.

אה, לא, בעצם זה לא היה הסוף, זה היה האמצע, אבל נסענו הביתה בכל זאת.

שרתי שירי ארץ ישראל עד שהם הרביצו לי.

כשאני עייפה אין לי אלוהים.

בעצם, גם כשאני ערנית לא.

עשיתי נסיון שני לקניות.

אני צריכה נעליים.

כי אין לי, הן נקרעו.

אני צריכה בגדים.

כי אין לי.

אני הולכת לקניון, כי אני עייפה מכדי לחשוב על משהו יצירתי.

הכל יקר, או מכוער, ולרוב שניהם. ושכחתי, סטייליסטי מטומטם כזה, אתם יודעים למה אני מתכוונת.

אין לי כסף לשטויות כאלה. אני סטודנטית עניה, ואני רוצה להתנהג ככזו.

(אם נדמה לכם שאני רוצה להתנהג גם כמו נערה מתבגרת, או ילדה בגן, אני לא רואה את הסתירה).

הלכתי הביתה.

זה לא יוכל להמשיך עוד הרבה זמן.