עכשיו יש רק זרות ואפאטיה. מדברים ומדברים ולא אומרים דבר. רחוקים. העמדת פנים של שיחה, העמדת פנים של עניין, העמדת פנים של אדישות, העמדת פנים של עייפות. אין לי כוח לזה, לכל ההעמדות פנים האלה, אני רק רוצה לישון, ולהתעלם מהעולם, מי זה העולם הזה בכלל שיטריד אותי. אני לא רוצה לתקשר, להתייחס, להעמיד פנים שמשהו מגיע אלי מכל זה, שאכפת לי מה אומרים. אני לא רוצה למצוא חברים חדשים. אני לא רוצה למצוא זיונים חדשים. אני לא רוצה לצחקק ולא רוצה לגלות סודות. אולי אני רוצה לשקוע שוב במחשבות הפילוסופיות שלי, על זה שבכלל לא ברור שהעולם קיים באמת, ולחיות בתוך איזה קיום שנמצא בתוך המחשבה בלבד ומנותק מהחוץ. בכלל, פילוסופיה היא הדבר היחיד שבאמת אולי שווה לי עוד ללמוד. כי היא זו שעוסקת ברעיונות, בגישות, היא זו שבודקת הכל באמת. כל השאר רק מעתיקים. כל השאר זה בלה בלה בלה.

אני יודעת שהיא תתנקם בי, הגישה הזו, בשלב מאוחר יותר. אני יודעת שעוד יום, יומיים, שבוע, אני שוב ארצה לתקשר עם העולם וכל זה. אבל אני חושבת שהעולם יוכל לסלוח לי כשאגיע לזה. אני סלחתי לו על הרבה יותר.