והרבה מזה בזכות השחלות.

מתישהו השבוע כבר פגשתי אותן, הלכנו לסלסה.

אני אוהבת סלסה. כלומר, אני אוהבת לרקוד, כל דבר כמעט, כולל ריקודי זוגות, אני חולה על הסיבובים האלה, וריקודי שורות, כמו כל החננים. אני לא אוהבת ללמוד אותם, אבל אני יודעת להעתיק. מה שאני שונאת, זה את הסצינה שמסביב, כל המכוערים שמציקים לכל הבנות, וכל הרקדנים ה"שווים" והמלוקקים שרוקדים רק עם בחורות שרוקדות הרבה זמן, וכולם במן קליקה מעצבנת כזו. לי אין שום כוח לשטויות האלה, ולאחרונה, חיפשתי ומצאתי לי דייט שם כשהייתי בצבא. נפטרתי ממנו אחרי שתי פגישות בערך. מאז, רקדתי בטכניון, בעיקר עם ידידים שלי, בלי שום רצון להכיר אף אחד. היה כיף אדיר, ואני גם יודעת לרקוד לא רע. גם ריקוד הדיסקוטקים שלי שודרג, כי למדתי עוד צעדים וטכניקות. אבל זה היה בטכניון, לפני שנים. וביום שני היינו בזירה.

כנגד ארבעה רקדנים דיברה קצה

הראשון, היה פשוט יצור, נמוך, פוזל ומכוער. הוא רקד לא רע, הכרתי את רוב התרגילים אבל גם למדתי משהו חדש, ואין לי טענות מיוחדות כלפיו, חוץ מהצורה שלו.

השני, היה שמן כזה, ורקד מאוד אגרסיבי. השחלות עמדו בצד והזדעזעו, ובסוף נפלתי באיזה סיבוב (אשמתו), ונטשתי אותו.

השלישי, דווקא נראה במבט ראשון נורמלי, ואז התחלנו לרקוד והוא התחיל להסביר לי איך אני אמורה לעשות את הצעדים של הסלסה. תראה, זה הרגל של יותר מדי שנים, אמרתי, לא נראה לי שאני הולכת לשנות אותו כרגע. (יש מה לשפר בסלסה שלי, אני לא אומרת, אבל בכל זאת, ריקוד ראשון שלך איתי, תהיה יפה ותשתוק). בדיעבד הסתבר, שגם עם אורנית הוא רקד בעבר והתאמץ להסביר לה מה היא עושה לא נכון.

שלושת אלה, מדגימים היטב מדוע אני שונאת את הסצינה.

הרביעי היה בחור כלבבי. לא "יצור" בשום צורה, יודע לרקוד, יודע להעריך את היכולות שלי, סיבובים, הפלות, ברגים, חוש קצב. נשארתי איתו כמה ריקודים, היה כיף לא נורמלי, ואז הוא נח ואנחנו הלכנו.

החלק הבאמת מוצלח של הערב, היה לשבת בבית קפה ולרכל.

ואז קבענו לנו תספורת משותפת בחמישי.

אתמול שהתחיל בכמה סימנים רעים מאוד, כמו שתי רכבות שפספסתי, כניסה מאוחרת להרצאה, והתברברות כללית ברחבי רמת גן וגבעתיים בנסיון למצוא את המקום, כל זה תוך מן חוסר סבלנות פנימי מבאס, נגמר בזה שהגעתי.

ואז, כבמטה קסם, השתנו להן כל האנרגיות. (ושוב סליחה על הניו-אייג').

חווה ואורנית (שחלות ש' וי' בהתאמה) כבר היו שם, יחד עם ספר משעשע. משך כמה שעות, הוספנו קצת צבע לשיער, נתנו לו איזו צורה, עישנו סיגריות (אני, הספר וגם חווה פירגנה לעצמה אחת), אכלנו סביח של עובד (ואו. מלך. מלך. אני חולה על חצילים), ריכלנו את עצמנו לדעת. התחלנו לדבר על איך נצא עם התספורת, וזה נגמר בזה שאנחנו אמורות לעשות משהו היום, יחד עם הספר אגב. (הוא דווקא חמוד. ובעל נטיה קלה להתחיל איתי.)

בסוף ישבנו בבית קפה מול ביתי, החביב על השחלות, ושוב ריכלנו, ושתינו, ואכלנו, והיה לי נורא נורא כיף איתן, פשוט אושר קטן כזה. אחר כך קפצנו אלי הביתה, ונתתי להן תה, כמו אצל האנגלים, או הפולנים, לא זוכרת.

והיום, היום הצלחתי לעשות קניות, ואני כה גאה בעצמי.

(רשימת מכולת: זוג סנדלים, זוג מכנסיים, 3 חולצות, 2 סוודרים, 2 זוגות גרביים, ו"אומנות המלחמה" של סון טסו. יחד 600 שקל. i know a good sale when i see one).

מבצע "הכן קצה לחורף" עבר בהצלחה.