השחיתות מתחילה
בקושי דרכה רגלי באקדמיה, וכבר אני נוסעת לכנס 3 ימים באילת. על חשבון. וזוממת לרפד אותו בסופ"ש בסיני, לפני.
אפיקורוס
היום נגררתי להרצאה פילוסופית נפלאה על היווני הזה, אבא של הכופרים. המרצה, שבעוונותי שכחתי את שמו, נתן לנו פרומו על איך האפיקורסים חיו בגן בקומונה, חיו חיי תענוגות ועשו אורגיות, ושאר דברים מושמצים כמו לאכול שעועית(!!!!). הבחור מצא חן בעיני וחיכיתי שיגיע שלב ההרצאה שדן בנקודות חשובות אלו. במקום זאת שמעתי על סוג הכפירה היחודי שלו, ועל איך להיות מאושר (לא לרצות כלום). זה רק חיזק את החלטתי להרשם שוב לסדנת ויפסנה, ומצידי שתעלה על חצי מהסמסטר הבא, זה לא מזיז לי.
ותודה לאלטר שהביאני עד לשם, ובחזרה.
קוהלת
יצאתי לאחרונה עם השחלות לא מעט, והיה דווקא נורא כיף. בערך 3 פעמים בשבוע האחרון. או 4. כן, 4. תודו שזה הרבה. שעת היציאה משתנה, התראה קצרה וקונקרטית ("אנחנו בבית קפה מול ביתך, תבואי") או ארוכה ועמומה. בחמישי קבענו לצאת בשישי, חשבתי 11 ומשהו, יצא 12 וחצי. לא נורא. בינתיים דיברתי עם סמי, וסיפרתי לו שאני יוצאת וגם על שמעון. הוא אמר שזה ממש לא מפריע לו. בכלל בכלל. כמה דקות אחר כך הוא סיפר לי על בחורה שהוא מפלרטט איתה, ולקינוח הוא רצה לבוא גם לפאב כדי להפריע לי בפסדו-דייט שלא אכפת לו ממנו בכלל בכלל. מהשיחה הזו יצאתי עם ההרגשה המציקה שבסרט הזה כבר הייתי, ועכשיו זה סתם cover. הכל צפוי. הוא צפוי לי, ויותר מזה, אני צפויה לי. ולעצמי אני הרבה פחות סלחנית בדברים כאלה.
ואז יצאנו, אני והשחלות ושמעון, ישבנו בפאב אנטי-רייטינגי כזה, שאיש אינו מכיר. הן פשוט נעלמו לנו בכל מיני תירוצים משונים. אני דווקא רציתי שישארו, היה יותר משעשע. אבל, הסתדרנו.
ביום שלישי חווה הביעה ספק ששמעון יתקשר אלי שוב. כמה כסף, שאלתי אותה. היא שתקה.
כמובן שצדקתי. לפעמים היכולת הזו לקרוא אנשים פשוט משגעת אותי. ואנחנו מדברים על שתי פגישות, אבל זה היה כל כך ברור.
(אוף, שוב היבריס. שוב אני אומרת שאני יודעת הכל. אבל זה באמת ככה.)
אם אין ברירה
בסוף התחיל להסגר שאני באמת עושה חנוכיית בית, והתחלתי להזמין אנשים. באופן מבולגן לחלוטין, וברגע האחרון כרגיל. עדיין לא את כולם, כדאי באמת שאני אעשה כמה טלפונים. אוסף אקראי של חננות מסוגים שונים. אין לי אפילו מספיק כסאות.
תהיה
יש דבר כזה לצאת יותר מדי?