אז היום הייתי בחיפה, היה ארוך ומתיש, יש לי כל מיני דברים להגיד על הדרך אבל זה לא משנה כרגע.

הייתי אצל ההורים בצהריים. ודיברתי איתם והכל. וזה זרם, לא הרגשתי מועקה או משהו. אחרי האוכל, כולם תמיד מתפזרים להם ברחבי הבית והסלון לקרוא את העיתונים של שבת, ומדברים או משהו. אבא התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות, יש לך שעה קבועה שאת נוסעת ללימודים, יש גם הרצאות שאת צריכה להיות בהן, וכאלה. עניתי בצורה הכי לקונית ו"תעזוב אותי" שהצלחתי, אבל אבא שלי הוא לא הטיפוס שמבין רמזים. גם לא כאלה. למה אתה מתחקר אותי, שאלתי. כי אני רוצה לדעת, הוא אמר. ומה זה עוזר לך, הפרטי נמלה האלה, שאלתי. אתה חושב שזה נעים, אתה חושב שאני נהנית מזה. למה אתה לא מסוגל לנהל שיחה. אמא שלי ניסתה להתערב, והשתקתי אותה, אני צריכה לדבר איתו. היא דווקא הבינה. הפעם לא בכיתי, לא התרגשתי, לא היה כאן שום גילוי מסעיר. זה רק המשך של השיחה הזו, (ובבקשה אל תגיבו לי שם, אני לא בודקת, וכבר עזבתי את הקביים האלו, לא אכפת לי לכתוב הכל כאן), ואבא שלי הוא עדיין אותו בנאדם בן 50, שלא מסוגל לתקשר. אתה חושב שאני מרגישה תשומת לב ככה, אתה רק מנסה להפטר מרגשות האשם שלך שאתה לא מדבר עם הבת שלך, אני לא מרגישה ככה אכפתיות, אני לא מרגישה אהבה. (הו, הצלחתי להגיד אהבה. בקול רם. לאבא שלי. אמאל'ה).

לא בכיתי. לא חשבתי על זה בכלל. הוא הרי לא הגיב, עדיין, רק שנה שנתיים חמש אני אפמפם לו את זה בראש, או אנסה ממש לדבר איתו, אולי משהו קצת יזוז. זה גם לא כל כך חשוב. או שהוא לפחות יפסיק עם החקירות המוזרות שלו. זה שיש לו רגשות אשם לא אומר שאני צריכה לענות לשאלות מטומטמות.

אחר כך, כשעישנתי סיגריה על המרפסת, שוב תהיתי איזה חלק יש לאבא שלי בזה שהטיפוס שלי בגברים הוא תמיד מאוד חכם, ומאוד אדיש אלי, לא מפגין רגשות, לא ממש מרגיש. ובוחן, כל הזמן בוחן, אם אני ראויה להערכה בכלל. אם אני שווה משהו. לזכותי יאמר, שלפחות אני מעדיפה אותם מתָקשרים עם בני אדם, ולא מתבודדים שחיים בבועה. בדרך כלל. ובכלל, זה אף פעם לא כזה פשוט, הרי עוד כמה דברים משפיעים עלי בחיים חוץ ממנו, אבל אם אני מודעת לזה, אולי אני אפסיק עם השטויות ואשים את זה מאחורי, ואחפש לי מישהו שיהיה נחמד אלי לשם שינוי. ויפגין אלי הערכה ואהבה. (הו, הצלחתי לכתוב אהבה. בבלוג. בקול רם. אמאל'ה).

בכלל, קורה לי לפעמים שאני חושבת על זה, לפעמים אני נורא רוצה חבר, סתם מישהו, שיהיה שם ויהיה נחמד אלי, כדי לזכור איך זה מרגיש בכלל, החיה הזו. לדעת שאני מסוגלת, ושאני נורמלית. אבל בכל פעם מחדש, אני מעדיפה את הבדידות שלי, על פני כל מיני בחורים שלא ממש מעניינים אותי. ולרוב, הם גם לא באמת מתעניינים בי, הם סתם בודדים, וצריכים תשומת לב, לא בצורה העמוקה שלה, שבאה מתוך אכפתיות ורגישות, אלא מהסוג הדביק הגועלי הזה, של טלפונים פעמיים ביום כדי לדעת מה שלומו. בכלל, לפעמים אני מרגישה שבחורים מתחילים איתי בגלל המפרט תכונות שלי, ולא בגללי. הכל נהיה טכני כזה. להכל עושים רדוקציה לשניים וחצי פרמטרים, צוברים נקודות, מפסידים נקודות. זה כל כך טפשי, וכל כך לא קשור לשום רגש. עם הלבד שלי אני מצליחה להשלים הרבה יותר בקלות.