בסיני, כמו בסיני, לא עושים כלום.

היה ריק, כמובן. ידענו שיהיה ריק, בגלל העונה, בגלל הפיגוע, ובגלל הארבה. אלטר דווקא טען שארבה זה פלוס, ואני נוטה להסכים. מתי כבר יצא לי לראות ארבה בחיים שלי? הרי הוא כמעט ולא מופיע, תופעה תנ"כית מהוללת שכמוהו.

נסענו לנו באוטובוס לילה מתל אביב, ארזתי כמובן ברגע האחרון (כולל להזכר שאין לי בכלל שק שינה בבית, וגם לא מצלמה, וגם לא זמן לקנות אחת). במעבר גבול ראינו שניים-שלושה פרטים מתים של ארבה, אדומים, יפים כאלה. לא צילמנו אותם, וגם לא את הנוף המדהים הרגיל של האיזור הזה. והגענו לטרבין השוממת של תשע-עשר בבוקר, לפני שמישהו טורח לקום שם.

בכל זאת, מצאנו איזה מקום פתוח, חדר, כמו מפונקים אמיתיים של חורף, לא טרחנו אפילו להתמקח יותר מדי על המחיר, רק קצת, בשביל הנימוס.

גם בעונה הזו, מזג האויר עדיין נעים, אבל זה כבר לא אותו דבר. יש שעה-שעתיים ביום שהן חמות ונעימות, אפשר להסתובב בבגדים קצרים ולהרגיש קיץ. אחר כך מתחילה רוח, לובשים חולצה ארוכה, ואחר כך סוודר. בערב קר ורוח. בכלל, רוח כזו של ים, ששום דבר לא עוצר אותה. יותר נעים מאשר בארץ, הרבה יותר, ועל גשם אין בכלל מה לדבר. מרגישים כמו שהיה כאן לפני חודש וחצי - חודשיים.

גם כשריק, בסיני העולם מסתובב בקצב האיטי של סיני. כשמזמינים אוכל, הוא יגיע אחרי שעה שעתיים. כשנדמה לך שתהיה רעב מתישהו, אתה מזמין אוכל, ובינתיים יושב ולא עושה כלום.

שש בש, קניות קטנות כאלה (אני לא פריקית של קניות), אוכל, שיחות על מהות הכלום, כמה אנשים (בלגים, קיבוצניקים), סיגריות מצריות (היה רע, אבל הייתי חייבת לנסות), סנוקר. מוזר שדווקא כשיש פחות אנשים, הם עוד יותר חברותיים, כי ברור שזה רק אתה והם שם. אין את הריחוק הזה שנוצר במקומות הומים. ולא שסיני מקום שקשה להכיר בו אנשים גם ככה.

בלילה השני ישנתי בחושה ליד הקיבוצניקים (אלטר חזר לארץ). לא טוב היות בחורה לבדה בסיני, כשאין שם אף אחד. המקום היה מאובק בטירוף, אבל לא אכפת לי יותר מדי.

בונוס

מתכון בלגי לצ'יפס: חותכים תפוחי אדמה, מטגנים בשמן רותח 3-4 דקות ומוציאים. מחכים כמה דקות שיתקרר, ומטגנים שוב משך 2 דקות. אמור לצאת פריך, ומבושל כהלכה גם בפנים.

הגעתי לאילת בוקר ליום ראשון. שם לא נחתי כמעט לרגע. מלון 5 כוכבים. חברה טובה, הרבה אנשים מהמכון בראש טוב, שאני הולכת לעבוד איתם. הרצאות, פוסטרים (היה מעניין וטוב מבחינה מקצועית, וגם הכרתי כמה אנשים, שזה מצויין. חוצמזה, אפילו הבנתי חלק ממה שאמרו שם), אוכל (המלון נותן ארוחת בוקר, והכנס ארוחת ערב. כל מה שתעלו על דעתכם, בשרים, סלטים, פסטות, אטריות אורז מוקפצות, סיגרים, עוד כמה דברים ששכחתי, וקינוחים כמובן. צלחות מלאות עוגות. יין אמרתי?), קניון (דיסקים. יופי של מוזיקה שחיפשתי מזמן ובזול), שוב סנוקר, בננה (שני משוגעים שעושים בננה בסוף נובמבר. טיפה קריר, אבל שווה כל רגע. ים סוף, אגב, חמים ונעים. ממש נעים), הוקי אויר (הפסדתי, אבל זה היה קרוב), טלויזיה (שלהזכירכם אין לי ממש בבית. אהבה זה כואב. שזה חביב. אבל אם בחור היה עושה לי רבע ממה שדנה מודן עושה לחבר שלה שם, כל כך מזמן הייתי מפסיקה לדבר איתו), מסיבה בדיסקוטק של המלון (חבורת חנונים רוקדים בהתלהבות אייטיז. ושותים קצת. היה כיף, ולחלוטין לא ניתן לשחזור), אה כן, ג'קוזי. וראיתי ארבה אחד. חי. בודד, נכה קצת, אבל ארבה. חוץ ממין מזדמן, הספקתי הכל  .

הדרך חזרה באוטובוס היתה קצת ארוכה, לא הצלחתי לישון, ורק אתמול בערב גיליתי שנתפסו לי השרירים בגב, בידיים, בצוואר (גם מלפנים, במקומות שלא ידעתי בכלל שיש בהם שרירים). אבל בשלישי בלילה, התעוררתי לי במיטה בבית, וחשבתי כמה אני מאושרת עכשיו, וכמה טוב לי כל זה, כל התקופה הזו, הגיל הזה והחיים שלי כמו שהם עכשיו. פתאום פחדתי שזה יעבור מתישהו, וידעתי שזה יעבור, כלום לא נמשך לנצח, אבל הי, כשזה יגיע אני אתמודד, ולא אתמודד כל כך רע. ובינתיים, טוב לי. נורא נורא. באמת.