פראג הקטנה. מקום קטן, מלא אבל לא דחוס. מחירים של חדרה. מוזיקה טובה אבל אפשר לשמוע את עצמך חושב. בירה שאני מצליחה לסבול (וזה קשה). תפריט ברוסית בעיקר.

מגיע איש שמוכר פרחים, מהנודניקים האלה. לא, תודה, אומרים לו הג'ינג'י והנתנייתי. אני אפילו לא מתייחסת.

תגידי, אומר הג'ינג'י, את לא נעלבת שאף אחד לא רצה לקנות לך פרח?

נעלבת? אני תמהה. מה יש לי להעלב? אני שונאת פרחים. הייתי נעלבת אם מישהו היה קונה לי פרח.

בוא נקנה לה פרח, אומר הנתנייתי.

יאללה, בוא נקנה לה פרח!

לא, לא לא! אני צועקת.

יאללה, קונים לה פרח.

לא!!!!

הי, הי אתה! אתה! בוא, בוא הנה. כמה זה אחד?

לא, לא לא! (אני כבר מבינה שזה לא יעזור לי)

20 ש"ח.

הוא אדום ומכוער, נראה כאילו ינבול כל רגע. אסוף בצלופן, מנותק מהמציאות. אני משאירה אותו במכונית של הנתנייתי.

חברים גם כן. זונים. כולם זונים.