רציתי להגיד משהו על עישון.

אמנם, אין כמוני לא מוסמכת לדבר עליו. הפז"ם שלי כמעשנת פעילה הוא נמוך למדי. גם הנסיון שלי כמעשנת חברתית מתפרש על פני השנים הבוגרות שלי בלבד.

ובכל זאת, בא לי, וזה הבלוג שלי, אז אני אכתוב.

והבהרה אחרונה, אני רוצה לדבר, ברשותכם, רק על סיגריות רגילות, מהסוג שעדיין חוקי.

עישון, כיום, הוא מהמנהגים היותר מושמצים שיש. כל ילד שלא יודע עדיין לקרוא, יודע שעישון גורם לסרטן וסרטן זה רע. חוצמזה, זה ממכר, זה מסריח, זה גורם לירידה בכושר הגופני ועוד שלל תופעות שאני לא זוכרת כרגע. מעבר לאפקטים השליליים למעשן עצמו, קיים גם המושג "מעשן פאסיבי", המתאר אפקטים שליליים דומים הנגרמים למי שעומד ליד המעשן (אם כי, התופעה הזו הרבה פחות מוכחת).

התוצאות לא מאחרות לבוא. זה לגיטימי שעוברי אורח, שרואים אותי יושבת ומעשנת על הספסל בהפסקה, יגידו לי, "זה לא בריא לעשן", וימשיכו ללכת. זה לגיטימי שחברים ומכרים לא מעשנים שלי, יביעו גועל מהסיגריה ויגידו שהם יחלו בסרטן בגללי, גם אם הם עומדים רחוק ממני והרוח בכיוון השני. זה לגיטימי לחוקק חוקים דרקוניים נגד עישון בכל מקום שהוא, לגיטימי להעלות את מחיר הסיגריות ולא לפקח עליו, לגיטימי למסות אותן עוד ועוד, ולממן מסעות פרסום ענקיים נגדן, מהתקציב הזה. גם מי שמעשן, נמצא לרוב בעמדה של שואף להפסיק, מסוגל למנות את הסכנות והסיכונים, ולנסות להניא אנשים כמוני מלהתחיל בכלל.

אז למה אנשים בכלל עושים את זה? הטענה הרווחת היא, שזה בעיקר כי הם מכורים. באופן אישי אני יכולה לומר, שסיגריות גורמות לי הנאה. ראשית, אולי דווקא מפני שאינני מעשנת מומחית, סיגריות גורמות לי ליתר תשומת לב לנשימה, לעשן, למה שאני עושה. זה גורם לי לחיות את הרגע. סיגריה היא התעסקות, משהו לעשות עם הידיים והפה, וזה כיף. סיגריה היא סיבה טובה לקחת הפסקה, וההפסקות קצרות מספיק בזמן, נמדדות בשעון החד פעמי הזה. מי שלא מעשן, לעתים קרובות לא עושה מספיק הפסקות בעבודה, או בלימודים, וזה גורם לעומס ועייפות. סיגריה יכולה להרגיע אותי, ממש להרגיע אותי, ברגעים קשים שלי, או בימים קשים.

אלו כנראה הסיבות, בגללן המצב לא תמיד היה כפי שהוא היום. פעם, לעשן היתה תופעה חברתית מקובלת ולגיטימית, בלי שום אספקט שלילי במיוחד. האינדיאנים עישנו מקטרות שלום. הבלשים עישנו מקטרת. וינסטון צ'רצ'יל עישן סיגרים. הגיבורים של איין ראנד ב"מרד הנפילים" עישנו סיגריות עם סמל הדולר, סיגריות שסימלו את האידאל שלהם, הקפיטליזם. והסיגריה, היא סימלה את הכוח, את האדם שהכניע את האש ואוחז בה בידו. בעוד לא מצאתי מעשנים רציניים בתנ"ך, הרי שבכל זאת, העישון עתיק מספיק, וניתן לקבוע בבטחה שנסיון להוציאו מחוץ לחוק ולמנוע כליל את התופעה, יש לו סיכויי הצלחה טובים בערך כמו לחוק היובש בארצות הברית.

כיוון שאין ערר על כך שסיגריות מסכנות את הבריאות באופן ממשי, הן בעיה בסדר היום הציבורי, ויש למצוא לה פתרון שם. הפתרון שמשתמשים בו כיום, הוא פרסום. גם החוק החדש (פרט לסעיף שאמור להרגיע את המצפון הציבורי, ולא להאכף, הנוגע לעישון בני נוער), הוא חוק על פרסום. עוד אזהרות, ומעכשיו גם אסור לקרוא לסיגריות "לייט". סביר שימצאו לזה שם חדש (כמו שמחליפים מלים, זקן הפך לקשיש ואח"כ לישיש, ואז לאוכלוסיית גיל הזהב, ניגר הפך לשחור ואח"כ לאפרו-אמריקאי, ובכל שלב המילה החדשה נטענת במשמעויות הישנות). המקרה הגרוע יהיה דווקא אם כוונת המחוקק תתמלא כלשונה, שאז הרי אנו אמורים לנחש לבד אילו סיגריות הורגות אותנו לאט יותר מאחרות, אפקט שהשפעתו החיובית על בריאות הציבור נשגבת מבינתי.

אבל הפרסום, לרוב, לא פותר את הבעיה. לכל היותר, הוא מצמצם אותה באחוזים בודדים לטווח הקצר ומבזבז עליה הרבה כסף. בחברה שלנו, תעמולה ופרסום תופסים מקום מרכזי ואנו כבר מיומנים להתעלם מהם, או להתייחס אליהם בחשדנות. אני ובני דורי, שגודלנו וחונכנו לעולם שבו עישון הוא שלילי, ממשיכים, בחלקנו לפחות, לעשן ולהתעלם, וכך יעשו גם ילדנו. ובכל זאת, ממשיכים בשיטה הלא יעילה הזו, "לפתח מודעות", כדי לנקות את המצפון השלטוני, ועל כך מוציאים את התקציב. פתרון אמיתי לבעיה, יכול להיות להשקיע את הכסף במחקר שיפתח סיגריות, שפוגעות בבריאות הרבה, הרבה, הרבה פחות. מעבר לאספקט ההומני, זה ישתלם כלכלית לחברה, שתחסוך המון כסף על הטיפול בחולי סרטן, ועל אובדן שעות העבודה שלהם במשק. אבל זו, מחשבה לטווח ארוך, ולמה לעשות דברים כאלה, כשאפשר פשוט להמשיך לפרסם, ולחוקק חוקים.