אני, יש לי נטיה כזו לעצור את הכעס. חלק ממנו אני בכלל לא מרגישה, לא מתרגשת מכל שטות. ועל חלק מהדברים, אני סתם שותקת, כי אני רק אומרת לעצמי שאני לא מתרגשת מכל שטות. ובעצם, אני לא שמה לב שאני כן.

אני יודעת מאין זה בא. זה קשור לבטחון שלי ביחסים עם אנשים. לחוסר בטחון, למעשה. זה קשור ללדעת לדרוש דברים מאנשים אחרים. לדעת לצפות. אני לא יודעת לצפות כמעט לכלום, ואני לא מצפה. שום חוק הוא לא מובן מאליו. הכל הוטל בספק מתישהו, הכל חרב, הכל יכולתי להצדיק או לסתור בסכין הלוגיקה החדה שלי, שום דבר לא נותר שלם. אין דבר כזה טבעי. כל ההתנהגות שלי, כל התגובות שלי, הן לא טבעיות. הן תגובות שלמדתי. הן לא טבע שני, כי אני לא זוכרת מה היה הראשון, מרוב שהוא עבר מזמן. מרוב שמשהו בו השתבש עוד אז, והייתי צריכה לתכנן אותו מחדש.

לפעמים זה ממש דופק אותי, הקטע הזה. אני מרגישה שאני לא אמיתית. מרגישה זרות כזו מעצמי. שאני לא יודעת מה אני באמת, אלא רק מכוונת את הכל.

ולפעמים זה דופק אותי כי אני מגיבה לא נכון. כי אני לא מגיבה בצורה הסטנדרטית, הנורמלית, שרוב בני האדם משתמשים בה. כי אני לא מראה כעס. למעשה, אני לא מראה כלום, פשוט שותקת, ואפילו לא יודעת בעצמי שקרה משהו.

התכונה הזו היא לא סוף העולם, כל עוד אני מסתובבת בסביבה מאוד מסויימת. בסביבה של אנשים טובים כאלה, או של אנשים שההשקפה המוסרית שלהם מאוד דומה לשלי. של אנשים שיודעים טוב מאוד מה עושים ומה לא עושים, ולא עושים דברים שלא עושים. כי לשים גבול, זו בעיה בשבילי. להגיד, זה לא בסדר. זה מפריע לי. לדעת בכלל שזה מפריע לי. ולכעוס, לכעוס קשה לי. אולי לא יאהבו אותי יותר אם אני אכעס?

אבל יש אנשים שבודקים כל הזמן איפה הגבול. תמיד הם מנסים ללחוץ עוד קצת, למתוח עוד את החבל, ודברים מאוד מוזרים הופכים להיות מאוד שגורים. זה שאני שותקת, לא אומר שאני אוהבת את זה. לא אומר שאני רוצה לשתוק. פשוט, אני כנראה עוד לא יודעת איך לכעוס.

ואז, אני מתפוצצת, לפעמים. פתאום אני באמת כועסת, נורא כועסת, רותחת, לא רוצה לשמוע על הבנאדם יותר. זה לא קרה לי הרבה פעמים אבל יותר מפעם אחת, יותר מאדם אחד. האדם יכול להיות במצב, שהוא לא יודע מאין זה הגיע, מצד אחד, ומצד שני הוא יודע טוב מאוד.

אני יודעת שאנשים צריכים שיכעסו עליהם לפעמים. בשבילם. ככה הם קולטים יותר טוב. ככה הם פתאום שמים לב ומתחשבים. ככה הם יודעים איפה הגבול. ואם פעם לא יכולתי להביע כעס ככה, היום זה יותר קל. ועדיין לא פשוט. עובדה שלא עשיתי את זה.

אני מרגישה כעס. ואני שמה לב פתאום, שהיו דברים דומים שהתעלמתי מהם קודם, וגם הם הכעיסו אותי, משום מה פחות. ושתקתי על זה. והשתקתי את זה. ועכשיו, פתאום, יש כעס. לא יודעת אם זה המון כעס, או רק קצת. אולי עוד רגע זה עובר, אולי זה ימשיך להציק. אני לא מרגישה שאני מתפוצצת באותה עוצמה כמו בעבר, אני לא מרגישה שנתתי שירמסו אותי לחלוטין. אולי רק קצת. אבל גם קצת זה יותר מדי.