במוצאי שבת היה לי דייט. כשיגדל הוא יהיה רופא שיניים. נראה טוב, נחמד. טיפוס רומנטי. מהסוג שמתקשר ושולח sms-ים. חלומה של כל אמא יהודיה.

נפגשנו באיזה פיק אפ בר לא מזמן, ובניגוד לאנשים מסויימים, מסתבר שאני כן מחלקת טלפונים לרופאים. [זה האייקון המוציא לשון, למרות שהוא לא נראה ככה.]

דייט-ראשון כזה. בית-קפה כזה. שיחה כזאת.

הוא: איך את במערכות יחסים?

אני: (מי שואל דברים כאלה בדייט ראשון לכל הרוחות?!) בלה בלה בלה.

...

הוא: יצא לך פעם משהו מפיק אפ בר? (הכוונה לאותו ערב)

אני: לא. (מה לעשות, לא עשיתי הכל, ואני ממש לא במירוץ)

הוא: זו נקודת זכות.

אני: (מנסה נואשות להציל את כבודי האבוד) בחיפה זה עובד אחרת.

הוא: (לא קולט. מנסה בכוח להכניס אותי לתבנית שלו).

...

הוא: חסרה לי אהבה. זה כל מה שחסר לי.

אני: (אוי אלוהים!)

...

הוא: את מאמינה באלוהים?

אני: לא.

הוא: בכלל בכלל? את מאמינה שיש איזשהו כוח עליון?

אני: לא. ואתה?

הוא: כן.

אני: האמת, אני לא יודעת. אני אגנוסטיקנית.

הוא: מה זה?

אני: (מסבירה)

הוא: (מבלבל את המוח על למה זה יותר טוב מאתאיזם)

אני: ההבדל הוא בעיקר במידת הפלצנות. אגנוסטיקני זה יותר פלצני. (נושפת את העשן הצידה)

שאר השיחה הבהירה באופן משעמם שאין בינינו שום דבר משותף.

הוא ליווה אותי הביתה (אוי, אלוהים 2) ולא העז לנשק אותי (וטוב שכך).

ואחר כך שלח לי sms שהוא נהנה ומקווה שגם אני. אתמול הוא התקשר פעמיים, אבל לא חזרתי אליו.

פיק אפ בר שלם, מלא בבחורים שטחיים שמחפשים זיונים, ואני נופלת דווקא על אחד כזה. אין צדק בעולם.

קצה

מכורה אנונימית לשוקולד לבן עם עוגיות

[בהפסקה מתודית מימים קצת עמוסים]