השותפים שלי עשו Yes ועכשיו אפשר לראות טלויזיה (מה שאומר שהתפקיד של המכשיר ההוא בסלון עבר מפלייסטיישן שמשמיע קולות של חיילים בוייטנם, למשהו שממש אפשר לשבת לבהות בו יחד עם הסיגריה), פעולה שלא ביצעתי בצורה מסודרת כבר שנים.

אז היה את הסרט הזה, איך להפטר מבחור ב-10 ימים. היה דווקא יותר טוב משציפיתי אבל לא כזה מצחיק.

ואז חשבתי כמה הכל כזה פשוט בסרטים, והם בעצם נורא מתאימים והכל ברור כזה, ובסוף הם מתנשקים וטוב להם, והם מאושרים ביחד for ever and ever (למרות שלא אמרו איך היה הסקס, וגם לא ראו כלום אבל נו שויין).

ובחיים זה לא ככה, וגם כשאת כבר פוגשת מישהו והכל הולך לך נפלא ויש הרגשה טובה, עדיין יש את כל המחסומים והתסביכים והדברים האלה שאתה סוחב מלפני, וגם כשאתה כבר מוצא אהבה, היא חבוטה כזו, מרופטת, אפרורית, תמיד יש גם מה לומר רע עליה, תמיד יש איך להתגבר אם היא תפסיק, מקדם בטיחות קטן כזה, יציאת מילוט*. ואתה עושה מן פשרות כאלה, ולא ברור אף פעם אם צריך להשאר שם או ללכת, אם אני מרגישה משהו, אם הוא מרגיש משהו, אם קורה משהו בכלל. רגשות זה לא משהו שמדברים עליו, זה גס, אז כולם שותקים, או במקרה הפולני היא שואלת אותו מה הוא חושב עליה, ואם הוא אוהב אותה, והוא מתחמק. (לא יודעת, אבל סיפרו לי. אני לא שואלת דברים הרבה יותר בסיסיים). ואז הם מתחתנים, וחיים ביחד, באי ידיעה כזו, בהדחקות, בכבדות, בתסביכים פנימיים. והוא לא אומר לה שהוא אוהב אותה, הוא פשוט לא מסוגל.

אולי הוא גם לא יודע.

והיא בטח לא יודעת. נשים אף פעם לא יודעות מה חושבים עליהן.

ואז היא הולכת לחוגים והרצאות וקורס ציור ומודעות עצמית, ונפגשת עם חברות בבתי קפה והן מדברות על הילדים. והיא מרגישה שהיא מגיעה לידי מיצוי אולי באופנים אחרים, באיזו צורה יותר בוגרת, ומשלימה עם מה שיש.

ואושר איפה. בזה צריך להסתפק?

אני לא רוצה להזדקן ככה. זה מפחיד אותי.

[תגידו, לא מעצבן אתכם שאני כותבת פוסטים לא מושקעים, נשלפים מהשרוול באמצע הלילה, עם רמת גימור בינונית מינוס? כי לי אישית בא להקיא מהפוסט הזה, ובכל זאת אני אשחרר אותו, כי אני לא מצליחה לשפר אותו כרגע, ומחר בבוקר אני בטח אחשוב, WTF].

* או במקרה שלי, מדרגות חירום, מדרגות חירום מצד שני, חליפת אב"כ חסינת אש, ורימוני גז מדמיע.

עדכון: קמתי בבוקר, ואכן אני חושבת WTF?!  על מה הפוסט הזה בכלל?! ובמיוחד לאור התגובות. לא, אני לא מרגישה שיש לי סיכוי אמיתי להזדקן ככה. וגם אתמול לא חשבתי. למה? ככה. כי אני שונה. כי אני לא מתפשרת על דברים כאלה. אם כבר היבריס אז עד הסוף.