אני כותבת כי זה כבר מתחיל להעלם, זה פשוט עולם אחר ואני מסתגלת שוב למציאות שלי כל כך מהר, ושוכחת.

כמה ימים עם קצת פחות ציניות.

כשהגענו, ממש רק שמנו את הדברים, לא קרה שום דבר רע, אפילו לא קטן, והייתי פתאום עצובה. פתאום אחרת. איזו תקופה ישנה שהשתלטה עלי, כמו משום מקום, והנה אני ילדה חסרת בטחון שאף אחד לא אוהב. כבר שנים לא הרגשתי ככה ולא חשבתי שעוד נשאר משהו מזה, אבל עובדה. ומסביבי אנשים וכולם מדברים ונחמדים אחד לשני ומכירים, ואני, אני כל כך פוחדת מזה ויושבת בצד.

לא, לא באמת ישבתי בצד כל הזמן, אבל רציתי. והרגשתי ככה, רצון להתרחק.

ואז היה יום מדיטציות בשתיקה, שהתאים לי מאוד כי הוא פתר אותי מהצורך הזה לתקשר.

אני לא מתחברת לכל דבר, ולפעמים אני גם לא מנסה יותר מדי. המון מדיטציות אושו הן נורא פיזיות, לרקוד ולקפוץ ולקפוץ ולרקוד. שזה יכול להיות אחלה, אבל אם השעה 7 בבוקר ורק קמתי ובקושי שתיתי משהו, ואני צריכה לקפוץ חצי שעה באיזו צורה מפגרת ויש לי סחרחורת, אז אני יושבת לי בצד, תודה רבה. הזכות להיות אנטיפתית כשאני רוצה, מאוד חשובה לי.

אבל היו גם הרבה דברים יותר נחמדים שהסתדרתי איתם. להגיד שהגעתי לריכוז עמוק, או ששעה מדיטציה, שעה הפסקה, והמון זיוני שכל של המדריכים בין לבין (לא כולם, אבל חלקם ממש קשקשנים. איך מסבירים משך 20 דקות מדיטציה של שעה? לי זה היה לוקח חמש. עשר, גג), מדיטציה אחרת כל פעם, שלא מתרגלים אליה, וכל זה משך יום אחד בלבד, זה מה שיביא איזה שינוי, זה חתיכת בולשיט. באתי, היה נחמד, טיפה העלה לי איזו מודעות או משהו.

הסתדרתי דווקא בסדר גמור.

ואז, אז היה צריך להתחיל לדבר שוב.

ולהיות חברתית.

איכס.

די פחדתי מזה. כלומר, זה התנדנד איפשהו בין אדישות לבין פחד, וכל ההרגשה של היום הקודם חזרה. ובעוצמה.

אני רק יכולה לומר, שבמצב כזה טוב שיש חברים, טובים, אמיתיים, ששם לידך. כמו הג'ינג'י (ששירית גררה אותו, אחרת הוא בחיים לא היה מגיע למקום כזה).

נורא מוזר לי לסמוך על מישהו אחר שיעזור לי.

אני לא עושה את זה בדרך כלל.

טוב, אז אני לא עושה את זה אף פעם. אז מה.

זה לא עבד לי טוב מדי בעבר, ליתר דיוק, זה לא עבד בעבר אף פעם, והדבר המרכזי שלמדתי לצפות מאנשים, הוא שיאכזבו אותי, והכלל הזה עובד יופי על כולם חוץ ממני, כי רק אני חייבת להיות שם בשבילי תמיד, ולחפור אותי מכל הבורות שאני עלולה לקפוץ אליהם. אני ממש ממש טובה בזה, ואני אפילו כבר לא טורחת לקפוץ לבורות עמוקים מדי, כך שאני לא ממש זקוקה לעזרה. לכן יש סביבי תמיד המון אנשים שאני אפילו לא שואלת את עצמי האם הם יעזרו לי בעת צרה או לא, אלא רק אם כיף לי להסתובב איתם. וכיף לי, תודה ששאלתם.

אז בכל זאת הלכתי למדיטצית אום, סירבתי בתוקף לרקוד לפני וישבתי לי בצד לבד (תקשיב. הבטיחו לי אום, וזה לא אום. הבטיחו לי הסבר של שעה לפחות. זו לא מוזיקה טובה ורקדתי מספיק היום. תעזוב אותי בשקט. מי אמר אנטיפתית ולא קיבל?).

אחר כך היה הסבר, מצחיק אך ארוך, הייתי נורא עייפה ורציתי לישון. מצד שני רציתי להשאר, כי היו שם כמה דברים מעניינים. (אם חשבתם ש"אום" אומר שיושבים כל הזמן ועושים אום, אז לא, ממש לא. זה משהו אחר לגמרי).

ונשארתי.

היה דווקא ממש מוצלח.

דברים קיצוניים ומנותקים מהמציאות, רגע אחד לבכות ובשני לצחוק, זה די נחמד, במיוחד במנות גדולות. אום זו מדיטציה חברתית, ואיכשהו, אל תשאלו אותי מאיפה, דווקא הסתדרתי עם זה יופי ותקשרתי עם אנשים כמו גדולה (ממש כל הכבוד לי. אני רוצה להרים כוסית). אפילו יצאתי מהדכאונות שלי באיזשהו שלב. מעבר פאזה כזה. כמו שזה בא, ככה זה הלך.

אחר כך היה יום רגיל לגמרי, כלומר, יום רגיל מלא במדיטציות חברתיות כאלה, וכל השחיתויות הרגילות שמסביב. (האשראם בשיטים הוא מקום שגורם לי להרגיש שמרנית, אבל אני עובדת על זה. יום אחד זה יעבור, ונראה לי שבקרוב.) הסתובבתי עם איזה בחור שהיה נורא עדין איתי ומתוק, וזה דווקא נורא התאים לי. הוא לא נראה לי אדיוט או חסר בטחון או סתם משעמם, כמו שהם נראים לי בדרך כלל. הוא גם לא היה נדבק כזה, שחייב להיות איתי כל שניה. נורא מוזר לי שיש עוד כאלה. או אולי פשוט אני הייתי קצת אחרת, לא יודעת.

חוצמזה, ישבתי ועישנתי, ודיברתי עם אנשים, על מדיטציה, על אקולוגיה, על פרדוקסים ועל דקרט (ככה יצא, אל תסתכלו עלי במבט כזה).

חיבקתי המון אנשים, המון המון, זה נורא מוזר, אתה נכנס לזה לאט לאט, ובסוף כולם פשוט מתחבקים כל הזמן ("הליכת מלאכים", אם מישהו מכיר) וזה נורא כיף. וכן, צריך להפתר מהציניות בשביל זה. אני עדיין לא בטוחה שנגמלתי, אז הרי לכם כמה חיבוקים לדוגמא:     

ותודו שלזה לא ציפיתם ממני. (כל יום לומדים דברים חדשים. כל יום ממציאים את עצמנו מחדש, שלא יהיה משעמם).

את כל זה כתבתי ביום ראשון, כשהייתי מבואסת, ולא היה לי אפילו חשק לסיים את הפוסט. אחר כך זה עבר, וסתם לא היה לי זמן. אז לשם שינוי לא הסתובבתי בישרא, זה מן בונוס כזה לנגמלים חלקית.

בסוף, אמר לי מישהו שהיה לי חכם ומתוק, כל מיני דברים שכבר נשכח ממני הניסוח שלהם, וחבל לי. על איך הייתי כבויה יום אחד, ולמחרת מלאת אנרגיות ועוצמות, שכל מיני דברים יצאו ממני. [זה הזכיר לי קצת את מה שארז אמר לי פעם, שיש סביבי ממש הילה אדומה חזקה כזו (או משהו כזה). אש.]

זה מה שרציתי לכתוב, והיה לי מוזר, לכתוב על עצמי דברים טובים שמישהו אמר לי. במן הערכה כזו. של אדם שהוא כמעט זר לגמרי.

ואז נסענו הביתה.

חשבתי לא לפרסם את זה בכלל, ואז חשבתי, what the fuck? אז הריהו לפניכם.

הגרסא הזו היא לא יותר או פחות אמיתית מהפוסט הקודם. כשקורים הרבה דברים, אפשר להביט בהם מכל מיני זויות. וכשכתבתי את זה, זוית אחת היתה דומיננטית. גם זה חלק מהחיים.