| 1/2005
בורקס עגלה
פעם בחודשיים, צריך לטרוח לפגוש ת'הורים, לא?
אתמול הוא אסף אותי מהרכבת. כבר בנסיעה הביתה הוא התחיל לשאול אותי את אותן שאלות נמלה מפגרות מהפעם הקודמת, ודווקא עניתי לו בסבלנות באיזה שעות אני חוזרת הביתה ומה יש לי בכלל לעשות במכון (מה, אני לא מתבטלת כל היום?!). ואז, הוא התחיל לדבר על הפרוייקט שלי בטכניון. פשפשתי בזכרוני, ואכן היה רשום שם, שחור על גבי אפור של מוח, שהטלתי וטו חד משמעי וגורף על הנושא כבר מזמן. אבל אבא המשיך. ומילא, לשמוע את זה מהורה דואג ואוהב, אבל מזר גמור ותמהוני, שלא רק שלא היה מעולם מעורב בחינוך שלי, אלא אפילו לא נתן לי את הצד הכחול של העיניים?!
התעלמתי בשקט, אחר כך איגפתי את המתקפה וטענתי שהוא לא יודע על מה הוא מדבר (מה שנכון, אגב). אחר כך התחלתי להגיד לו שהוא צריך משקפיים ובכלל הוא לא נוהג כמו שצריך, עד שהוא התעצבן והתחיל לצעוק עלי לעזוב את הנושא.
אבא שלי נורא משעשע כשהוא עצבני.
הצלחתי לתאם עם וומבאט את הזמן היחיד במערכת שלי ושלו שהסתדר, אספתי אותו מדניה*, ונסענו לנו בבטחה אל ציר מוריה הידוע לשמצה, לשיחה אישית שקטה שתכננו כבר חודשים. לקח לי שנה למצוא חניה רחוקה**, ואז מצאנו לנו בית קפה מושלם, שלא הזדמן לי לשבת בו ולא עשה לי בחילה, היה ריק, עלינו לנו לקומה השניה, שהיתה עוד יותר ריקה, ועם נוף נפלא של הבנק ממול. פטפטנו עם המלצרית, בחרנו מה להזמין, ואז הוא צלצל. האדיוט נתקע עם האוטו (ועם אחי2) בכניסה לכרמליה ורצה שאני, אני, אחלץ אותו.
יופי.
פשוט מושלם.
נו, מה יכולתי לעשות? באתי.
נכנסתי לחניון שם, יצאתי מהאוטו, הפלאפון שלי עף על הכביש והתפרק לגורמיו, ובעוד אני אוספת אותם ומרכיבה אותו שוב באהבה, הוא צעק עלי שאני עומדת לא טוב וחוסמת את הכניסה, איזו קטנוניות מצידו. טוב. אז הוא הזיז את האוטו. תגיד, אתה צריך עזרה? לא. טוב, אז אני ואחי2 בבורקס. לא, חכו 2 דקות. תשמע, אנחנו בבורקס.
בכל אופן, חוץ מהנטיה שלו להפריע לנו בארבעה-חמישה טלפונים באמצע, [כתוצאת לוואי, חזרנו למגרש חניה, נכנסנו לאוטו שעמד שם מותנע, הרגשנו בנוח, נסעתי מעדנות מספר מטרים קדימה, יצאנו, נעלנו וחזרנו לבורקס. יופי, נחמה. לא יכולת לתת לילד את המפתחות ודי?] הצלחתי לנהל שיחה מוצלחת למדי עם אחי2, לחשוף אותו כהלכה לבורקס העגלה (מוסד חיפאי. פתוח 24 שעות. [ומי אמר שתרד זה רק לפופאי]. אני עדיין מכירה את העיר הזו באמת, ואת תל אביב ממש לא. צריך לתקן את זה. החבר הבא שלי, אני לחלוטין מבטיחה, יהיה תל אביבי ילידי, והוא יקח אותי לסינמטקים ותערוכות בשביל האוכל, ולמסעדות ופאבים בשביל התרבות. צריך להכיר את העיר איכשהו. מה שבטוח, הוא לא יגיד לי שאני הבוס ואני צריכה לבחור מקום, כמו שיותר מדי אנשים עושים בזמן האחרון. וחוץ מזה, הוא יעריץ את הרצפה שאני דורכת עליה, אבל בעצם זה לא קשור. סליחה, אני אסגור סוגריים סוף סוף), לבלבל לו את המוח על איך הוא צריך לחיות, בתוספת טיפים שימושיים על מנהגי חננות מסורתיים, ושהוא יתייחס אלי בכל החביבות והרצינות שאפשר לתת לזקנה משוגעת שלובשת בגדים מוזרים ומעשנת בשרשרת. נשפכנו מצחוק ביחד כשאבא התקשר בפעם העשירית בתוך חצי שעה, כשעמדנו ברמזור. אני סיננתי, הוא ענה. [מאוחר יותר, בבית, אבא יטען שהוא לא התקשר אלי, כי חשב שאולי אני נוהגת. ויאמר את הדברים בטבעיות מוחלטת, כזו שגורמת לי לשאול את עצמי אם אולי כשרון המשחק הגיע דווקא מהצד שלו. כנראה שלא, אבל גם הכשרון לשקר לא הולך ברגל***].
בסוף הסתבר שהוא רצה שנגיע כדי לקחת את אחי1 מהרכבת. נו טוב, אז נסעתי לשם, התגעגעתי אליו. חוצמזה, סוף סוף אני יכולה לנהוג. גם לזה התגעגעתי, מסתבר.
טוב, לא יהיה לזה סוף. אז נסכם:
1. אבא שלי דביל, אבל כרגע זה מצחיק אותי.
2. אחי2 נהיה ממש בסדר. בסוף אולי יצא ממנו משהו. [הי, אפילו ממני יצא].
3. לעשן על המרפסת ולא בסלון זה באסה.
4. חידות הסתברותיות זה משעשע. [אני אתן אותה גם לכם בהזדמנות].
5. יש לי עוד 2 מליון אנשים לפגוש בעיר הזו עד מוצ"ש, ואני לא יודעת איך אני אספיק. [ובכל זאת אני באינטרנט עכשיו, נרקומנית שכמותי.]
6. לחיפאי המתחיל: בורקס העגלה, מרתף 10, המרתף, הווק [במרכז הכרמל, לא בזיו!], הוטנטוט, {סגרו את "העולם הזה" כושלאמאשלהם!!!!!!!!111}, קפאין, קפנטו, פסטו, אייריש האוס, להשתדל להמנע מציר מוריה. [כן, שכחתי כמה, עזבו אתכם מזה עכשיו].
* סוף העולם, הגרסה החיפאית.
** בסטנדרט חיפאי. בתל אביב זה היה נחשב לקרוב ומיידי.
*** אולי כי אין לו רגליים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
