איכשהו, נזכרתי בשאלה, מה הדבר הכי שרוט שעשית בזמן האחרון?

חשבתי על זה לא מעט.

התשובה הכי טובה שהיתה לי, היא,

כלום.

לא גררתי גברים זרים מהרחוב אלי הביתה, ולא ירדתי להם בשירותים של מועדון. לא לקחתי סמים, לא יצאתי לטיול ספונטני בחו"ל, אפילו כשהלכתי לאיבוד לא מזמן והגעתי ליד בית הקברות המיתולוגי ברחוב טרומפלדור, לא נכנסתי פנימה, כי הייתי אחראית וממהרת. מקסימום, אולי איחרתי בהגשה של שיעורי בית. לא נכנסתי להריון. לא עבדתי על אף אחד. לא טיפסתי על גגות המכון, אפילו לא עליתי באופן בורגני לראות את הנוף ממכונת הזמן למעלה (או, כפי שהיא נקראת לעתים, מאיץ החלקיקים [אוף, אני חייבת מצלמה, זה לא עסק ככה.]) לא ארגנתי הקרנות סרטים בלילה בחדרי הרצאות, וגם לא השתתפתי בכאלה. לא ניהלתי רומן סודי עם שני גברים במקביל, בלי שידעו זה על זה. לא שחיתי בעירום בים באמצע הלילה (השתגעתם?! קר!). לא השתכרתי עד אובדן חושים. לא איבדתי את העשתונות מזעם. לא.

הייתי שפויה להגעיל.

יותר מזה, אני מרגישה שגם אילו הייתי עושה משהו מכל הדברים האלה, זה היה סתמי, טפשי, והכי לא-שרוט בעולם.

כדי להיות שרוט באמת, צריך התלהבות כזו. צריך את הרעיון הזה, שמבזיק לך בראש באותו רגע, ואתה הולך על זה, בלי לחשוב יותר מדי. בלי לשאול את עצמך עד הסוף מה יקרה. להזרק. לחיות בהווה. את הרגע. ולעזאזל העולם.

ואני, אני מקולקלת. שום דבר כבר לא עושה עלי רושם באמת.

ואני כל כך צפויה.

[קצה,

שרוטה לשעבר,

ברגע של חולשה]