גשם התחיל לטפטף והפנס בחוץ הבהב. הוא האיר עדיין באור קלוש את המדרכה והקומה הראשונה של הבניין ממול. עד האמצע בערך. חלון הקומה הראשונה היה סגור אבל התריס לא הוגף, ובפנים אפשר היה לראות במעומעם שתי כורסאות עומדות מול מקלט טלויזיה. המשכתי להביט דרך הכוונות וקיללתי בשקט. הבנזונה הקטן כבר היה אמור להגיע לפני שעה, אבל הוא לא שם, ואם הגשם המחורבן הזה ידפוק לי את הריאוּת או משהו, כל העסק ילך לעזאזל ואני אצטרך להתחיל הכל מחדש, בפעם השלישית.

חשבתי לאכול עוד קצת מהפיצה אבל כבר לא הייתי כל כך רעב. אז הדלקתי לי עוד סיגריה והמשכתי לחכות.

הבטתי אל הרחוב, לראות את הטרנטה שלו מגיעה. מדי פעם עבר איזה רכב, והמשיך הלאה, ולרוב הוא היה סתם איזו מיצובישי, או טויוטה, ולבן.

הסערה התחזקה בינתיים, ברקים, רעמים וכל הבלגן. כלבים התחילו לנבוח בהיסטריה. מזמן לא ירד גשם, והכבישים חלקים עכשיו. אולי הוא נתקע עם האוטו בפקקים. אולי אני אתקע עם האוטו בפקקים, כשאצא מכאן. הדלקתי את הרדיו, תמיד אני סוחב איתי איזה טרנזיסטור קטן. שמרתי על הווליום נמוך, שהשכנים לא ישמעו שיש מישהו כאן. אני שונא אוזניות. יום אחד זה יהרוג אותי.

הם השמיעו שירים, כרגיל, ולא דיווחי תנועה. הקשבתי לי בסבלנות, משלים עם הזבל המוזיקלי הזה באין ברירה. הרחוב המשיך להיות די ריק, ואני המשכתי לחכות. הפנס המשיך להבהב, פעם רואים את הסלון ופעם לא. בתוך הדירה הזו לא היה אור בכלל, באופן עקרוני הרי אין כאן אף אחד. זה גם פרקטי כי לא מתחשק לך לקום ולהתעסק במשהו אחר, אתה מביט באור שבחוץ כמו בטלויזיה, כמו האדם הקדמון באש. עכשיו השמיעו את נירוונה. כל כך הרבה זמן הוא מת ועדיין לא נמאס להם מהלהקה הזו. אולי דווקא בגלל זה. בעצם, הרבה זמן זה עניין יחסי.

פולקסווגן כחול מקרטע הגיע והתחיל להאט. נדרכתי. חזרתי מיד לכוונות, למרות שאין לי מה להתעסק איתו לפני שהוא מגיע לתוך הבית, שם הוא לא ימשוך שום תשומת לב עד שיתחיל להסריח. מהרכב יצאו שני אנשים, אחד רזה, גרמי כזה, עם מעיל גדול וכובע. הכרתי את הדמות היטב. השני היה הרבה יותר גבוה, ולא ראיתי את הפנים שלו, כי הוא פתח מטריה מיד כשיצא מהרכב, מהצד הרחוק ממני.

השני מהווה בעיה. מה הוא עושה כאן? מי הוא? שוב אני צריך לבטל את הכל?

בפעם הקודמת זה היה בגלל נירו. ארנזו, הבוס, הצמיד אותי אליו כדי שנגבה אחד את השני. אמרתי לו שאני עובד לבד, והוא יודע את זה, לא מהיום. אבל הוא התעקש. כמה שנים אתה מכיר אותי, הוא אמר. אני לא חובבן. אם אני אומר שתקח איתך את נירו, תאמין לי שיש סיבה טובה.

הוא לא דיבר על הסיבה הטובה שלו אבל הציע לי כפול כסף.

כל העסק הסריח, למה הוא צריך לשלם לי כפול כדי לדחוף את נירו פנימה, שרק יפריע?

אמרתי שאני אודיע לו תוך יום, והלכתי לרחרח קצת, לבדוק מה הסיפור.

המשימה שלי להיום נכנס פנימה יחד עם החבר הגבוה שלו, והספקתי לקלוט פיסת שיער בלונדינית מבצבצת שם, כשסגר את המטריה שלו, בשניונת לפני שדלת הבניין נסגרה. הבזק קצר, על גבול התודעה, של היכרות, אני יודע שאני יודע מי זה, אבל אני לא יודע מי זה. תחושת הבטן שלי לא טובה. עוד רגע הם יהיו למעלה, ואז הכל יתברר.

בפעם הקודמת, נירו דפק את כל זה. הוא היה, איך אומרים, "לא זהיר", ואני ביטלתי. הייתי מוכן כמעט להרוג אותו ולא את המטרה באותו רגע. גם ככה לא הייתי שקט מזה שהוא שם. המקורות שלי אמנם אמרו, ובהרבה בטחון, שארנזו החליט לעבוד אחרת כי הוא נלחץ שהמשטרה מתקרצצת עליו. להצמיד לי מישהו לא נראה לי פתרון הרבה יותר גרוע מלתת לי לעבוד לבד, בלי מטומטמים על הגב, אבל כשיש לבנאדם סיבה להיות אדיוט, לא תמיד אפשר להוריד אותו מזה.

המשימה שלי נכנס הביתה, כמעט יכולתי לשמוע את החריקה של הדלת. אור מחדר המדרגות חודר אל הסלון. ואחר כך אור מחדר הכניסה, והם מתערבבים זה בזה. האור של הכניסה יותר בהיר. האור מחדר המדרגות נעלם, הדלת נסגרה, ובחור גבוה ובלונדי נכנס אל הסלון ומביט החוצה. המשימה שלי עוד לא שם, בטח במטבח. ראיתי שאני באמת מכיר את הבלונדי. גבירותי ורבותי, קבלו את ארנזו ג'וניור, הבן של, ילד טוב מאפיה. לא היה ברור לי מה הוא עושה כאן, אבל לו זה כן היה ברור. העיניים שלו חיפשו משהו בחוץ, עד שהן התמקדו על התריס שלי. הוא לא יכול היה לראות אותי כי כאן הכל חשוך, אבל הוא הסתכל לכיוון שלי, סימן עם האגודל למעלה וחייך. אחר כך הוא ניגש לטלויזיה והדליק אותה, התישב בכורסא הרחוקה יותר והתרווח, כאילו זה הבית שלו.

המשימה הגיע מהמטבח עם שתי בירות, והתיישב בכורסא הקרובה אלי. הוא בדיוק על הכוונת. אני מתבונן דרכה ורואה אותו, בדיוק בזוית המתאימה, רגוע, לא זז הרבה. אני מלטף את ההדק עם האצבע. ג'וניור, לכל הרוחות, מה אתה עושה שם.

ג'וניור כאילו קרא את מחשבותי, קם לרגע, נעמד מאחורי הכורסא של המשימה, איתר שוב את התריס שלי וסימן לי בחוסר סבלנות עם היד. המשימה שקוע בטלויזיה. ג'וניור יצא מהסלון. הסתכלתי שוב דרך הכוונת. אותו הגוף, אותה התנוחה, אותה זוית מצויינת. אין לדעת כמה זמן זה ימשך. כיוונתי אל הראש. יריתי פעם אחת. אין רעש, הראש נחבט אל הכורסא מאחוריו ודימם, אין תנועה בגוף הזה. כמעט ממש כמו קודם.

התבוננתי בו לרגע, ואז התחלתי לקפל את הציוד שלי, תוך כמה דקות אהיה בחוץ. ג'וניור חזר לסלון, הביט לרגע בגופה, הגניב מבט אל התריס שלי. הוא לא רואה כלום. התיישב בכורסא מול הטלויזיה, משחק במפתחות ביד. מעביר ערוצים. ממשיך לשחק במפתחות. עוד מבט זהיר, אגבי, אל התריס שלי. בטוח שהוא לא יכול לראות אותי? כן, אני בטוח. מה הקטע שלו?

לבשתי את המעיל שלי, ארוך, שחור. מעיל רגיל לחלוטין כפי שלובשים כולם. תיק קטן על הכתף. הורדתי את הכפפות, התחרטתי, ולבשתי אותן שוב.

יצאתי, הלכתי עד קצה הרחוב, חציתי את הכביש, הסתובבתי וחזרתי. פתחתי את הדלת ונכנסתי. ג'וניור הופתע. הוא לא ידע שיש לי מפתח. גם אבא שלו לא ידע.

התריס בינתיים הוגף. המזנון פתוח. ג'וניור סגר אותו במהירות וניגש אלי, מה אתה עושה כאן, חייך בעצבנות. אני יכול לשאול אותך את אותה שאלה, חייכתי בחזרה. זה לא צריך לעניין אותך, הוא ענה לי בפנים רציניות, מתאפס על עצמו, הכי טוב שתלך עכשיו. הקול שלו נשמע כמעט מאיים. אם לא הייתי מכיר אותו, אולי לא הייתי שם לב שהוא כל כך לחוץ.

מה יש במזנון, שאלתי. ג'וניור חייך שוב ואמר לי, אולי נשב במטבח.

ישבנו.

הוא התחיל לדבר איתי, תראה, הוא אומר, לא רצינו לערב אותך בכל הפרטים קודם, אתה יודע שקלייטון ארנזו תמיד אומר שכמה שיודעים פחות יותר טוב. אני חושב שזה מאוד נכון, הוא המשיך, ככה אם משהו נדפק, יש הכי פחות נזק, לכל הצדדים. נתתי לו לבלבל את המוח עוד כמה דקות, הוא טיפוס ממש חלקלק, הג'וניור הזה. תמיד חשבתי שהוא סתם אדיוט. מה יש במזנון, קטעתי אותו סוף סוף.

ג'וניור ניסה לכוון עלי את האקדח שלו, אבל זה לא הצליח לו כל כך. אולי כי אני לא בנאדם שכדאי לכוון עליו אקדחים כשהוא לא ישן. לאט, הוצאתי את האקדח שלי מהמכנס עם היד השניה, והכנסתי לשם את שלו עם היד שאחזה באקדח שלו. לא הפניתי ממנו את המבט לשניה. ג'וניור הוא חובבן. אבל אני לא. לאקדח שלי יש משתיק קול, וידעתי כמה כדורים נשארו בו.

הוא נהיה קצת חיוור פתאום.

מי עוד בסביבה? שאלתי.

הא? אף אחד. ענה ג'וניור, מיואש. האמנתי לו.

מה יש במזנון, שאלתי שוב.

ג'וניור התלבט. הזיע. מלמל משהו.

למה ארנזו שלח אותו בכלל? איזו טעות טפשית מצידו.

אין לי את כל היום, ילד, אמרתי. וג'וניור מבוגר ממני בשנתיים.

טוב, בוא תראה לי, אם אתה לא מצליח לדבר.

לקחתי אותו לסלון. אמרתי לו לפתוח את המזנון ולהוציא הכל החוצה.

היתה שם מזוודה שלמה, מלאה לבן. ים כסף אפשר לעשות מזה. וארנזו הסתיר ממני את זה, מרח אותי בסיפורים. לעזאזל, ידעתי שהעסק הזה מסריח. למה נכנסתי לזה. ומה יש לארנזו נגדי פתאום?

ארנזו כבר לא סומך עלי? שאלתי. ג'וניור המשיך לשתוק. הוא לא סומך עלי?! שאגתי. תפסתי את ג'וניור, יד אחת שלי מחזיקה בידיים שלו מאחורי הגב, הצמדתי אותו אל הקיר ואת האקדח לסנטר שלו. אה.. הה.. אבא אומר, הוא הפסיק לרגע, מה אבא שלך אומר, אל תתבייש ממני, אתה חושב שאני מפחד לירות? לא, ג'וניור לחש בקול חנוק, הוא אומר שזה לא אישי, זו עסקה עם האיטלקים, הם לא אוהבים אותך, לכן אני הייתי אמור להביא מכאן את החומר, לכן בפעם שעברה נירו היה אמור, העיניים שלו נדלקו פתאום, אל תהרוג אותי, בבקשה אל תהרוג אותי, בוא נתחלק בזה, אני אעזור לך למכור, לא היינו צריכים לזלזל בך ככה, אני מבטיח שאני לא אעשה את הטעות הזאת,

אלוהים, חשבתי, הנה החלקלק הקטן יוצא ממנו שוב.

מה עוד הוא יודע שאני צריך לדעת? מה הוא אמר קודם על האיטלקים? מה הם קשורים כאן? ומה החומר עושה בבית של האפס הזה שעשיתי עליו עבודה, בכלל?

ג'וניור עשה תנועה לא טובה עם הידיים. ניסה להשתחרר ממני. אני יריתי. הוא מת. איזה חרא.

     *     *     *     *

פירקתי את המושב האחורי של האוטו, אבל המזוודה לא נכנסה לתא שיש לי שם. אז הוצאתי את השקיות והעברתי אותן אחת אחת, מקווה שהן לא יקרעו והכל ישפך לי שם. נראה חומר טוב לגמרי, לבן טהור כזה, כמו שלג לא מלוכלך. זה העושר שלי עכשיו. אם אני רק אמצא מי שיקנה ממני כמות כזאת. אחרי שאסתלק מכאן. אם רק לא אתקע בפקקים. שתי הגופות נשארו בדירה. התנעתי את הטויוטה הלבנה שלי ונסעתי.