אין לי שום סיבה טובה אבל בא לי להתבכיין.

אני לא אוכלת כמו בנאדם, לא ישנה מסודר, ואז ישנה יותר מדי, לא עושה מספיק כושר, לא עוקבת אחרי שום דבר כמו שצריך, אפילו לא בלוגים, וזה סימן רע כי אני מכורה. אני צריכה להרשם לבחינות עד היום אבל לא עשיתי את זה, כי הייתי אפאטית, הבעלי בית הקמצנים שלנו לא רוצים לשלם על התיקון של הכיריים, שמקולקלות כבר שבועיים, ואין לי אנרגיות לצעוק עליהם, מצד שני השותפים שלי כנראה לא מסוגלים לעשות את זה בכלל, אני לא אוכלת כמו בנאדם כבר אמרתי? שלושה ימים על לחם עם גבינה זה לא זה. למרות שזה טוב לדיאטה. גם אין לי תיאבון. אני גם לא לומדת מספיק.

כתבתי סיפור מזמן וסוף סוף פרסמתי אותו, ואז קטלתי אותו עד עפר בעצמי, הגיע לי, והוא גם ארוך מדי לבלוג. תמיד הסיפורים שלי ארוכים, ואין להם סוף. מצד שני, בדרך כלל יש שם איזה רצח או אונס או משהו אלים אחר, אז אני כן אוהבת אותם, כי החיים הם סדנת השרדות, רק שאין לי כוח לשרוד כרגע. רוצה למות. אני לא מספיק אקטיבית כדי לעשות עם זה משהו, וזה גם יעבור, ואני אהיה מאושרת, ולא אבין מה קרה לי.

הופיעו לי פתאום, תוך תקופה יחסית קצרה בזמן האחרון, של כתיבה גרועה, הרבה מנויים חדשים (יחסית אלי) ואני לחלוטין לא מבינה מה הם עושים כאן. אולי זה רק אני שעושה לי בחילה, ולאחרים זה לא מפריע. אפילו כושר שיפוט כבר אין לי.

אני יוצאת, ומבלה, ושותה, ורוקדת, ומכירה, ועושה קניות, ומתלבשת, ונחמדה, וחברותית.

אה, ועכשיו גם התקשר אלי הדייט הנוכחי שלי, להפריע לי באמצע הפוסט ובאמצע הדכאון, ועשיתי שטות ועניתי לו.

שיט, אני מרגישה יותר טוב עכשיו. קצת.

חכו, תיכף זה עובר.

אולי.

אוף, אפילו פוסט דכאוני אני לא מצליחה לכתוב. שואה.