לפתע פתאום נגמר לו סמסטר, ככה סתם, משום מקום, בלי להודיע. (טוב, אז יש עוד שבוע. אז מה). מבט מפוקח על מעללי בסמסטר האחרון, מעלה שלא עשיתי כלום.

תנו לי להסביר.

בטכניון, חוץ מהכמות המטורפת של תרגילים (מסלול למזוכיסטים, אבל לפחות לומדים מזה משהו), היתה לי הנטיה לשלב עוד כמה פעילויות בחיי, נניח, לארגן מועדונדיבייט*, ואחר כך סתם להשתתף בו, להיות נציגת סמסטר ולהסתובב באגודת הסטודנטים (ואחר כך לפרוש), לכתוב (נורא נורא מעט) בעיתון, לעשות פר"ח, לעבוד, לעשות דרמה, הצגה, וכאלה.** (חיים אישיים, זה בקטגוריה נפרדת). לא הכל באותו זמן, אבל תמיד היה משהו.

במכון, יש בערך חצי מכמות העבודה מבחינת תרגילים, מועדונדיבייט לא הקמתי כי לא התחשק לי (אני יודעת שזה חתיכת כאב ראש, ועד שיהיה גרעין של אנשים שמבינים על מה אני מדברת, יקח יובלות. חוצמזה, כבר been there, done that), לא התעניינתי באגודת הסטודנטים, אין לי שום כוח לעשות פר"ח לילדים קטנים ונודניקים, הלכתי לדרמה פעם אחת בדיוק, ולא ארגנתי אפילו מסיבת חנוכה.

מה כן עשיתי? הלכתי קצת לפאבים, עשיתי קצת יוגה, גלשתי באינטרנט. לא למדתי יותר מדי. זולא. רגל על רגל.

לפי חוק הדחיסה הבלתי-שווה של הזמן, ככל שמכניסים יותר פעילויות פנימה, הן כולן עובדות טוב יותר.

(כן, זה גם אומר שאני אלמד יותר).

וגם, סתם ככה, מדגדג לי באצבעות, כמה אפשר להתבטל? אני מתגעגעת לתחושה הזו, של להקים משהו, לארגן, לתאם, לדבר עם כולם, ואז לראות את זה עובד.

השאלה היא רק, מה.

אני צריכה לבדוק אם יש באגודת סטודנטים שלנו ממש עושים משהו משמעותי, לחילופין אם יש איזו קלחת ששווה לבחוש בה, או שהמטרה היחידה שלהם היא לפוצץ לי את תיבת המייל. אני מהמרת על המייל, אבל אין לדעת.

יש לי עוד רעיון או שניים, אבל אני צריכה משהו שידליק אותי, ושלא יהיה יותר מדי עבודה (ז'תומרת, חצי משרה, מנסיון, זה קצת יותר מדי, אני צריכה גם לעשות את התואר מתישהו, בכל זאת).

בקיצור, די, מספיק להיות פדלאה.

* קוראי הבלוג הותיקים זוכרים אולי שהתייחסתי אליו כמועדון השרוטים. ובכן, נמאס לי מזה.

** אנונימית בלאי, אני.