כבר כמה ימים שעשיתי הרבה כלום. ז'תומרת, תמיד אני עושה כלום, אבל הפעם זה היה מרוכז במיוחד. אם אני אתאמן הרבה, אני אביא את זה לרמה מקצועית ממש. יש משהו מאוד פשוט בלכתוב על כלום - לא צריך לברור מבין האירועים, אין צורך לקצר, והכל זורם. (איך הרקליטוס החוצפן הזה עוד פעם נדחף לי פנימה, אני לא יודעת).

בהתחלה, כל הסיפור של הסו-קולד "חולה" הזה, היה רק תירוץ, סייד-קיק. באחד האמשים הרגשתי איזה משהו בגרון, אמרתי לעצמי, זה תירוץ טוב, אני אשאר בבית, כדי שזה לא יחמיר. בהתחלה זה עבד יופי, אכלתי קצת ויטמין סי תוצרת JAFA, שתיתי תה, שתיתי עוד תה, שתיתי חלב חם עם סודה ודבש, ישבתי בבית קפה ורציתי מרק, אבל לא היה, היה רק שלט של מרק, ואותו אי אפשר לאכול, אז אכלתי משהו אחר ועישנתי סיגריות של לחץ חברתי. ישבתי ודיברתי עם שותפי האהובים, וראיתי איתם סרטים בסלון. ערבבתי את הוודקה שלהם בתה שלי. עשיתי אמבטיות חמות. גלשתי באינטרנט להנאתי (שעות). מה יותר טוב מזה לוירוס? מה עוד הוא יכול לבקש? אבל, ככל הנראה, שאותו זה לא כל כך הרשים, ומתישהו, אחרי שנתן לי להתרגל אליו לאט ובשקט, זה החמיר. אני המשכתי להתייחס אליו כאל משהו שמטרתו העיקרית לשעשע אותי, ויצאתי למשימה ההרפתקנית שלי להיום: קניות. כי נגמר הטישו.

עמי, בתפקיד האמא פולניה, הציע להביא לי, כי אני חולה ולא צריכה לצאת מהבית. אבל אני בחורה אמיצה, ועשויה ללא חת, לכן דחיתי באלגנטיות את הצעתו החביבה, ויצאתי אל הלא נודע. מיד בכניסתי אל הסופר פארם, מצאתי המוני דברים שלא יזיק בכלל שיהיו בבית, לקחתי לי כמה, הצטערתי שאני לא יודעת לקנות קרם עיניים, והייתי מתעכבת עוד אבל האף שלי התחיל לתת אותותיו. את הטישו כמובן לא ראיתי בכלל, ובקול מצונן ודחוף ביקשתי הוראות הגעה. דילגתי על הקונדומים במבצע (החלטתי שאני לא קונה יותר דברים כאלה, מתוך עקרון) והגעתי אל הקופה עם הטישו שלי, ממש לפני שהאף שלי קרס סופית. הו, השחרור!

מהסופר פארם הלכתי לחנות ספרים, להחליף, כי כבר שלושה שבועות שדחיתי את זה. זה לא שידעתי בדיוק איפה היא. כלומר, היה לי איזה זכרון, שבאיזה ערב מתישהו בחודש האחרון, הלכתי לי מהבית לאיזה בילוי, או משהו, וראיתי איזו חנות ספרים בדרך. אז הלכתי בעקבות הזכרון המוטורי שלי. מצאתי את החנות, שנשארה בדיוק איפה ששמתי אותה בפעם האחרונה, ואפילו פעם אחת לא טעיתי בדרך. (אני באמת מתנוונת בתור בחורה. הצלחתי לנווט). אחרי כמה דקות בהן הגרתי ריר מול מדף ספרי הפילוסופיה (כל הספרים האלה של ניטשה, שאין לי, זה נורא לא בסדר) ניתקתי את עצמי משם בכוח וביקשתי את ההוא של קישון על אמנות מודרנית. רציתי אותו כבר כמה זמן, והמוכרת אמרה שזה היה מוצא חן בעיניו, שהמוות שלו הזכיר לי. אתמול, שוב שמעתי חדשות דרך ישראבלוג, ולא ידעתי מה לומר*, בטח לא בכשרון.

אחר כך חזרתי הביתה, קראתי קצת על אמנות מודרנית, על יצירת האמנות "הרווח בין התמונות", ונזכרתי איך מזמן, הלכתי עם בן דודי האהוב ביותר בעולם, מנשה**, באיזו פתיחתערוכה משעממת, ושיחקנו במשחק, תן שם לתמונה (אסור להציץ!), מה שסיפק לנו שעות של צחוקים.

ואז, הוירוס הציק לי קצת יותר, וטבעתי בטישואים. כי ככה זה, וירוסים, בלי תרופות הם עוברים תוך שבוע, ועם, תוך 7 ימים בלבד. חשבתי אפילו למדוד חום, למרות שבאופן עקרוני זו פעולה מיותרת לגמרי. חיפשתי בחינניות את המדחום, שלא הראה שום סימנים שהוא רוצה להתגלות, לעומת זאת, מצאתי כל מיני דברים מוזרים, החל מסטרפסילס וכלה בנוסידקס ודברים לאף. מעניין מה הם עושים כאן.

בסוף הלכתי לישון לכמה שעות, מותירה את האינטרנט שומם, בלתי נגוע. אני מקווה שהוא הסתדר לבד. עדיין לא אכלתי מרק, ומסתמן שאני לא הולכת לסנימטק היום, מפאת האף שלי, אבל אולי אני עוד אתחרט.

בינתיים, אני חושבת שאנחנו תיקו, הוירוס ואני.

קצה

המצודדת דורא

מדווחת מהחזית

* רק היום בבוקר נזכרתי ב"חבילה הגיעה", משחק הלוח שנועד לחלוק עם הילדים את השמחה הגדולה שבקבלת חבילה. (נדרסת על ידי עגלת ילדים. קבל פיצויים 251 ל"י. נא הצג תעודת נישואין של הסבתא. אני, הח"מ, נשכתי את בעל התעודה מספר פעמים, והוא לא נדבק בכלבת. הוא כנראה מחוסן. החבילה - בקבוק מים קדושים מהירדן, נא שלם מכס 230 ל"י.), והחלטתי החלטה אסטרטגית ללכת מכות עם אחי1 על "שמיניות באויר" (עם המזל שלי הוא בטח יתן לי אותו סתם ככה, כי הוא בקורס קציצים. תירוצים גם כן).

** מנשה הוא אחיו הצעיר של מוקי. נא לא לבלבל!