לא מזמן נערך כאן סקר בשאלה, כמה?

אבל אני רוצה להתמקד בשאלה אחרת, איך.

והרי בישרא, משפטי הפתיחה הסטנדרטיים עובדים קצת פחות טוב.

(לדוגמא:

הוא: את יפה. את: אבל לא ראית אותי.

הוא: איך קוראים לך? את: הנסיכה השחורה. {חושבת לעצמך: כתוב!  מה, הוא לא יודע לקרוא?!}

הוא: אז מה את עושה בחיים? את: הכל בבלוג.

הוא: יש לך אש? את: ?)

אין לי שום כוונה לתת כאן עצות לאף אחד, פשוט למנות קומץ מהשיטות. את הדוגמאות, והג'וסי דיטיילז, תצטרכו לחפש לבד.

כלי עבודה

התגובות - שם אפשר לצ'וטט, לשוחח, להכיר. כיוון שהן פתוחות לכל, אין לדעת מי קורא, אבל מי שמכור לישרא, בשלב מסויים זה כבר לא מטריד אותו יותר, ויגיד שם כמעט כל דבר. ממילא אנחנו בלוגרים, ממילא הכל פתוח. ועל זה כבר נאמר, "כל האקשן בתגובות". היתרון: זה מעלה את הקאונטר. החסרון: בכל זאת, לא ממש אינטימי.

מייל - יותר דיסקרטי אך יותר איטי. מיילים נוטים להיות ארוכים יותר מתגובות, ופחות נוחים. עם זאת, יש שם פרטיות רבה יותר, ואנשים נוטים לחשוף שם פרטים אישיים יותר, כגון, השם הפרטי, איזור מגורים ותחום עיסוק כעניין שבשגרה (וזה תקף בכלל, לתקשורת בין בלוגרים, בלי קשר לפלירטוט). כדי לעבור למייל, יש לרוב איזו סיבה, משהו שצריך ללחוש באוזן, ולא לכתוב בתגובות. אם כבר הגעתם לשלב הזה, סביר להניח שתעברו למסנג'ר.

מסנג'ר - מסנג'ר. (ואייסיקיו גם.) (וגם ההוא של יאהו, אם אתם מתעקשים.)

טלפון - הלו, זה אינטרנט כאן!  בלי מלים גסות!

טיפוסים

הביישן - הוא רוצה, אבל הוא לא יגיד כלום. מקסימום ירמוז. וזה יהיה כל כך דק, ובאינטונציות של אינטנט, שאין שום סיכוי שתביני.

סימני זיהוי: אף פעם אי אפשר לדעת.

הבודד - הבלוג שלו מכיל לעתים קרובות קיטורים על יגונות הבדידות שלו, על כמה חסרה לו אהבה, ועל כמה הוא לא מצליח להכיר אף אחת רצינית, בתקווה שמישהי תבין את הרמז. משמש לעתים כטכניקת עזר עם טקטיקות נוספות.

יתכן שהוא ביישן, או מכוער, או מעצבן, או סתם גר רחוק. (יכול גם להיות שהוא נורמלי, אבל אף פעם לא התקרבתי מספיק כדי לבדוק.)

האינטלקטואל - הוא יפתח איתך בדיון סוער בסוגיה ספרותית, אקטואלית או פילוסופית, ירשים אותך בידע הנרחב שלו ויתרשם משלך. אחרי כמה חודשים כאלה, הוא יתהה בלחש במייל מה צבע העיניים שלך.

זה שמבין במחשבים - יציע לך ג'ימייל. ואם אין לך, תסכימי, לא אומרים לא לג'ימייל.

זה שמתחיל עם כל דבר שזז - מודל נפוץ. קל לזיהוי. במקרה הצורך, את תמיד יכולה לשאול עליו בלוגריות אחרות (וכמה חבל, שבבלוג קשה ללכת לשירותים ביחד).

זה שלא קורא אותך - זה לא מפריע לו להציע לך לצאת תוך שתי תגובות. את, כמו אישה, תתאכזבי מהמחסור בפור-פליי, ותדעי שזה לא אישי.

זה שכותב לך שירים - הם יכולים להיות מתוקים, ויכולים להיות סוטים. בכל אופן זה כבר דורש השקעה ואולי גם כשרון, ומושך את תשומת הלב. את יכולה לענות לו בשיר, אם את יודעת לחרוז, או להעריץ אותו בשקט, אם לא (כמוני). לא לבלבל עם זה שמצטט לך שירים של אחרים, שזה, עם כל הכבוד, לא אותו דבר (אם כי, אם השירים שלו גרועים במיוחד, זה בהחלט עדיף). מאוד מחמיא, אבל אם הוא בדיוק יוצא עם שתי בחורות אחרות, גר רחוק ולא מוכן לסוע עד אליך, זה לא עוזר.

זה שמציע לך להתחתן איתו - בתגובות, כמובן. את מסכימה, כמובן. עכשיו לא נשאר הרבה לומר, לכן בודאות תריבו על האוכל שיהיה בחתונה, או על האולם.

זה שבכלל אין לו בלוג - הוא שולח לך מייל, מספר איך מצא אותך במקרה, כותב עד כמה הבלוג שלך יפה, את מוכשרת, הכתיבה שלך נוגעת ללב וכד'. לעתים, תגלי בסופו של דבר, שכן יש לו בלוג אחרי ככלות הכל.

הנשוי - הוא רק מפלרטט, הוא לא מתכוון לשום דבר. לא לא. אף פעם. מה פתאום.

האדיש - הטקטיקה הזו עובדת מצויין לחתיכים בים. בבלוגים, היא הרבה פחות אפקטיבית, אולי כי אנחנו לא יודעות מה אנחנו מפסידות. (בעצם, אולי לאריקון זה מצליח, תשאלו אותו.)

הרגיש - כשאת שופכת את הלב, הוא שם. הוא יגיד לך כמה הוא מבין ומזדהה וירוץ להחזיק לך את היד, בתגובות, במייל, במסנג'ר, ואם אפשר, גם באוף-ליין.

זה שקונה לך פרו - למתקדמים. לרוב, מי שמתחיל איתך וקונה לך פרו כבר פלירטט איתך מספיק קודם, ויש לו איזה יסוד להניח, שהסיכוי שיצא לו ממך משהו, יותר גדול מאשר עם מישהי אקראית לגמרי. אולי בכלל הוא הבטיח לך את הפרו, תוך כדי תהליך החיזור, וקנה אותו רק אחר כך. עניין של דינמיקה. אותך, בכל אופן, זה ממש לא מחייב, כמו מישהו שקנה לך משקה בפאב. כך שאם נמאס לך ממנו, תמיד תוכלי למחוק את המנוי שלו, ואת התגובות שלו, בעזרת הפרו החדש שלך.

הזהיר - מבקש תמונה שלך.

המהמר - שולח לך תמונה שלו.

הפרקטי - מציע שתפגשו.

הישיר - תתפשטי.

כולם: יש לך מסנג'ר???

איזו טקטיקה עובדת הכי טוב?

זה פשוט. כמו בחוץ, גם כאן, אם אתה ניגש לבחורה, והיא לא רוצה, זה לא ממש משנה מה תגיד. אם היא רוצה, גם אז זה לא ממש משנה מה תגיד. תשתדל רק, לא לצאת מאוד אדיוט.

לסיום, כמה הערות קטנות:

דבראשון, לא כל מי שמדבר איתך בתגובות, או במסנג'ר, או שולח לך מייל, אישי ככל שיהיה, מנסה להתחיל איתך. לפעמים סיגר הוא רק סיגר.

דבר שני, אני בטוחה שבלוגריות, הן לא פחות גרועות (ואם הייתי בטבעת של הלסביות, אולי הייתי מגלה).

ואחרון, כל קשר בין מה שכתוב כאן, לבין הכותבת, בלוגרים או בלוגריות שהיא מכירה, באינטרנט או בחיים, מקרי לחלוטין. חס וחלילה, טפו טפו טפו, טאצ' ווד, מלח מים (שיט, אני ממש גרועה באמונותפלות, נגמרו לי).