שוב הייתי בחיפה בסופ"ש שהתארך, אבל לשם שינוי באופן מרשים הצלחתי לא לריב עם אבאל'ה. (אני כה גאה בעצמי!).

הפעם התייאשתי מהנסיון לפגוש את כל העולם, ופשוט לא דיווחתי לאף אחד שאני באה. לכן פגשתי רק את וומבאט ושירית, והמשפחה המורחבת.

אחרי שפיטמו אותי כהלכה, באוכל ותרופות, אחרי שצפיתי בסרטים מאושיות הקולנוע הישראלי (ע"ע גבעת חלפון), נסעתי לסיבה לשמה באתי לצפון הרחוק, ע"ע, ארוחה אצל הסבתא.

הגעתי באיחור אופנתי של כחצי שעה, מה שהשאיר לי כשעה בלבד לדבר עם הסבתא על עניינים שברומו של עולם, עד שיגיעו בני דודי האהובים (שיצאו באיחור אופנתי מאיזור המרכז, כדי להתקע עם פנצ'ר בגלגל ליד גלילות, באמצע הגשם). אחרי כמה דקות מרתקות בהן היא סיפרה לי את עלילתם של ספרים שלעולם לא אקרא, היישר מהמומלצים במדור הספרות של "הארץ",  מי-אמר-סנובים-אינטלקטואלים-ולא-קיבל, החלטתי לחקור אותה על דברים מעניינים, ומפה לשם מצאתי את עצמי מורידה מהבויידעם פתיליה, קומפלט עם הנרות וחומר הניקוי המתאים לה, ומחטטת בספרי לימוד גיאומטריה באיטלקית, משנות השלושים, שישבו שם באין מפריע לידה.

הופרענו בגסות, בדיוק כשלמדתי איך משתמשים בפתיליה, (ותסכימו איתי שזו מלאכה חשובה לכל בלבוסטה, במיוחד בעולם שלנו היום) על ידי מוקי, (שבכלל לא היה אמור לבוא, כי הוא עוד לא בן 25), זוהר, אחיו הגדול, חברה שלו, ואסף, אחיו העוד יותר גדול. (הידוע גם בכינויו "אספוש" או "אספוש החתיך". [וכן, האייקון המוציא לשון הזה  מכוון אליך.]).

מוקי עסק בהתלהבות עקרה מהמצאות חדשניות מיותרות כמו תנור גז. לכו תבינו.

אחר כך אכלנו, ומפה לשם שמענו את סיפור ההסטוריה המשפחתית. אני אתקצר:

מוצאנו ממשפחה ספרדית אצילה שנבעטה החוצה בגירוש ספרד, מלווה כמובן אבירים בדרגות הנאותות, כיאה. הדם הכחול (כמו הסרטים, כמו השמים, כמו הים, כמו גואש) התישב לו במקום כזה או אחר עד שהחליט לקבוע את מושבו בארץ המגף, בזכות הבולונז, אי שם במאה השבע עשרה. בני המשפחה נקראו יעקב ויוסף לסירוגין, על שם סבם, כמובן, וכל דור שני היה דוקטור, כמובן. לנשים ניתנו לעתים שמות שונים, כמו למשל, הסבתא קלמנטינה, על שם הפרי. היא ידועה גם בזכות מערכות כלי הכסף והחרסינה האין סופיות שלה. (החברה של זוהר, אגב, התנגדה נחרצות לקרוא לילדה שלהם קלמנטינה. אני חושבת שהוא צריך למצוא מישהי אחרת.) אחר כך, באופן טראגי, נפלה המשפחה קורבן לנישואין גרועים, עם גוֹיוֹת, עם רופאים יהודים-גרמנים-גליציאנים-אוסטרוהונגרים מוינה, התפזרה בתפוצות ובארץ ישראל, התחתנה עם בנות למשפחות עניות וחסרות יחוס מירושלים, ואנחנו התוצאה העגומה.

אחרי כל זה, המשכנו לאכול בחזירות ולשוחח על הנרקיסיזם של מוקי, על קוביות גראס עתיקות שנמצאו בבוידעם, ועל צמחונות לא אידיאולוגית, ואני קינחתי את האף בחינניות.

בסוף קיבלנו עוגה, וגם תה עם שרי, אז היה שווה.

אחר כך, התנחלנו בבית של מוקי, לשם הגיעו גם שאר האחים שלו, ואני התרכזתי בעיקר בלהיות מנוזלת ומסכנה בצד, ומדי פעם לנהל שיחה עצלה עם לוחם שייטת, קרב עצל נגד מטורף עם סכין קהה, והערות עצלות בנוגע לשעת החזרה שלנו.

בסוף שכחתי במקרר של מוקי את הפשטידה שאמאל'ה נתנה לי (עד שסוף סוף הסכמתי לקחת משהו). כושילירבאק.

חזרתי הביתה, ועדיין ירד גשם.

בונוס - השכלה כללית, שפות תכנות ופוסט-פמיניזם

מושא הערצתי החדש - המתכנתת הראשונה, Ada Lovelace. חיה במאה התשע-עשרה.

ביוגרפיה מקוצרת מדי, כאן, משהו קצת יותר מעניין, כאן.

תודה לדויד, שלימד אותי (בסבלנות) שהיתה שפת תכנות Ada, ותודה להורי היקרים, שסיפרו לי עליה. (זה התחיל במכרז של הצבא האמריקאי, שצרפתי זכה בו. תגובתי הנדהמת: מה, צרפתים יודעים לתכנת?!)

שלכם,

קצה,

"מצוננים אבל אופטימיים".