או: איך חננה צינית וסקפטית כמוני מתגלגלת לסדנה רוחנית מסובכת

שמעתי על ויפסנה לראשונה מזאב, שהלך לעשות את הקורס, עוד בתקופה שיצאנו, אם אפשר לקרוא לזה ככה. כשהוא חזר הוא לא דיבר על זה, רק התנהג מוזר, כי הוא כזה, ואני לא שאלתי, כי אני כזו. לא ממש היה לי מושג במה מדובר, חוץ מזה שזו איזו מדיטציה. היה לי ברור שזה מן קטע כזה של פריקים, ושיעשה הוא מה שהוא רוצה, אין סיכוי בעולם שאני אעשה דבר כזה. אחר כך, גם בתקופה שהיינו ידידים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא היה אומר מדי פעם, לכי תעשי ויפסנה, ואני התעלמתי בחינניות.

[הערת אגב: אנשים נחלקים, בגדול, לכאלה שיכולים לשמור על קשר טוב עם האקסים שלהם באופן טבעי ונינוח, ולכאלה שנוהגים לנתק איתם קשר באופן טוטאלי. בעוד אני שייכת לרוב לסוג הראשון, זאב משתייך באופן מובהק לשני. הנסיון, שהחל ביוזמתו, להפוך אותי לחריגה בעניין הזה, נגרר אמנם על פני כמה שנים, אבל היה רחוק מלהצליח.]

רק שנה אחרי הקורס שלו, שמעתי במקרה משהו על השתיקה. זה ריתק אותי. ואז, הלכתי לראשונה לשאול את זאב, מה זה הקורס הזה בכלל. קיבלתי קצת חוויות שלו, וגם כתובת אינטרנט.

אחרי שקראתי את תקנון המשמעת, היה לי פתאום ברור שאני רוצה לעשות את הקורס. הייתי גם אדם שונה מאשר הייתי שנה קודם לכן, זה אין ספק. משכה אותי השתיקה, משך אותי הניתוק, משכה אותי הבדידות. רק אני עם עצמי, בלי הבלגן בחוץ. בויפסנה, משך עשרה ימים, אין כמעט שום גירוי. לא טלויזיה, עיתון, ספר, אינטרנט, פלאפון, ארנק. לא מדברים, לא בקול ולא בתנועות ידיים, לא קשר עין, לא נוגעים. גם לא כותבים. מהבוקר עד הערב, עושים מדיטציה - בערך עשר שעות ביום. בשאר הזמן, ישנים, אוכלים, מתקלחים ועושים כביסה. זהו בערך. נשמע קיצוני? מטורף? זה בדיוק מה שאהבתי בזה. זה, והשקט. המדיטציה עצמה, שמתחילה בנשימות, קשורה בלראות את הדברים כפי שהם. בלקבל את המציאות. זה מצא חן בעיני.

באותו קיץ, כבר לא היה מקום בסדנאות. נרשמתי לאחת שנפלה בדיוק בין הסמסטרים.

כשהתחיל הסמסטר הבא, נכנסתי לתקופה קצת יותר קשה. חיכיתי לסדנה. חיכיתי לחופש הזה. באותה תקופה יצאתי עם אביב. תגידי, מה את עושה בחופשת סמסטר? הוא שאל אותי. ויפסנה. ונניח, שבמקום לסוע לויפסנה, את תסעי, נגיד, לאמסטרדם. אני יודע שזו לא הצעה מי יודע מה, לבחור שחיתות וחטאים, על פני שלווה ואושר. ובכל זאת.

אביב דווקא היה טיפוס די סימפטי, בדרכו המרושעת. הסתדרתי איתו מצויין. רציתי לסוע איתו. מצד שני, רציתי מאוד לעבור את הסדנא. משהו נראה לי מאוד חשוב בזה, ואפילו דחוף. מכל מיני סיבות, אביב ידע שלא יוכל לסוע לחו"ל בקיץ. שנינו ידענו שלא ברור אם נמשיך בכלל לצאת בקיץ.

וכך קרה שנסענו לאמסטרדם. (היה מצויין, תודה ששאלתם, וזה בכלל לא הנושא. איך נגררתי לזה, אין לי מושג.)

חזרתי לעוד סמסטר, עדיין רחוקה מלהיות שלווה. כל מיני שדים שלי הציקו יותר ויותר. היו לזה כל מיני סיבות, אני אפילו לא זוכרת במדוייק את רובן. מדוייק אחד, זה סבא שלי שנפטר באותה שנה, שהייתי קרובה אליו. הייתי צריכה משהו שיציל אותי מכל הבלגן הפנימי הזה, שכבר הפריע לי לתפקד. משהו שיחזיר לי את הריכוז והעניין בלימודים, את התפקוד בעבודה, את הרוגע. את היכולת להיות חלק מזוג, ולא להרוס כל קשר שאני נמצאת בו, כמו שהרגשתי שאני עושה עם אביב. התחלתי לגרד את קצה קציהן של כל מיני בעיות שלי, אבל הכל היה בתוך לחץ, ולבד. נורא לבד.

אני ואביב באמת נפרדנו מתישהו, וזה שוב לא הסיפור שלנו להיום, וגם פיטרו אותי מהעבודה, מה שהיה קצת מבאס, אבל היווה הקלה רצינית. מצד אחד היה לי הרבה יותר זמן, מצד שני, זה היה בסבב פיטורין ענק, ולא ממש אישי. כסף, היה לי מספיק באותה תקופה, והעדפתי להתרכז בלימודים.

באיזה מובן זו היתה תקופה רעה? הייתי מדוכאת לעתים קרובות, הרגשתי שאני לא עומדת בזה, ולא ממש היה לי עם מי לדבר על זה. אבל האמת ששיחות עם אחרים אף פעם לא עזרו לי כל כך. אני הייתי צריכה לעזור לי כאן, וניסיתי. עשיתי לעצמי טיולים לגבעת השבשבת, להרגע. עישנתי סיגריה פה ושם. יצאתי, שתיתי, הסחתי את דעתי.

וחיכיתי.

לא ניגשתי בערך לחצי מהמועדי א' שלי, וגם באלה שכן לא קיבלתי ציונים מי יודע מה. סמסטר מבוזבז למדי. שנה מבוזבזת.

לא, העולם לא חרב עלי, לא קרה לי שום דבר נורא במיוחד, בטח לא בנקודה הזאת של חיי, גם אז היה לי הכל. אבל האושר הוא פנימי, והסבל גם.

אחרי שנה של ציפיה, ולא מהשנים הטובות, הייתי מסוגלת, אני והציניות, ללכת לחפש את עצמי באמצע המדבר, ולקחת את זה ברצינות. ופעם אחת בחיים שלי, קיוויתי שמשהו יעזור לי, יעזור לי ממש, וזה עבד.

הערה אדמיניסטרטיבית:

זה הולך להמשיך קצת, ולעסוק, שומו שמיים, בחוויות שלי מהסדנה, כי זה מעסיק אותי כרגע, ויש לי סיבה טובה. לא כולם מתחברים לזה, אני יודעת. אני גם לא מצפה. מדי פעם יתכנו הפוגות קומיות,כדי להרגע,  ו/או העדרויות, עקב תקופת מבחנים וכאלה.

 יום שלישי פעמיים כי טוב לכולם.

[קצה,

אגנוסטיקנית]