תקציר הפרקים הקודמים:

 בעקבות חיבה למצבים קיצוניים ומשיכה לשקט, החלטנו, אני והציניות, לעשות ויפסנה. נסיבות חיי הפתלתלות הביאו אותי לחכות לזה שנה שלמה, לא הכי קלה, במהלכה הצלחתי לפתח ציפיה לא קטנה לכל העסק. (לצפיה בכל הפרקים)

פחדים, נשימות, כאבים ודואר זבל מחשבתי

היו אנשים שניסו להפחיד אותי.

אריאל אמר, שאני לא יודעת למה אני מכניסה את עצמי, וזו סדנה נורא קיצונית. שכדאי לי להתחיל בקטן, לעשות קודם מדיטציה סתם ככה.

ההורים, ובכן אמא שלי סתם דאגה שישטפו לי את המוח ואני אחזור קוקו. (וזה היה לפני שאמרתי את המילה "הודו" בקול רם. יאמר לזכותה שמאז היא התרגלה לרעיון לאט לאט.) "תהיי ביקורתית", היא אמרה. (אני לא זוכרת מה אבא אמר. הוא בטח שתק ונתן לה לטפל בנושאי חינוך, כרגיל.)

אף אחד מהם לא הטריד אותי במיוחד. אריאל לא הפחיד, כי ידעתי שכמעט כל אחד יכול לעשות מדיטציה, וידעתי שאני אעמוד בזה. למעשה, היה בזה מן האתגר, להצליח לעשות את הסדנה, לא להשבר (עוד נגיע לזה), לקפוץ ראש למים.

אמא לא הטרידה אותי, כי מה הריאלית הזו מבינה ברוחניות בכלל. והרי כל הרעיון בזה הוא לשם שינוי לא להיות ביקורתית. אני מכירה בכל זאת כמה אנשים שעשו את הסדנה, ואף אחד מהם לא חזר משם שלום עכשיוניק מחבק עצים. ובכלל, נדמלי שגם לי יש אישיות, או משהו כזה.

אני פחדתי מסיבות אחרות.

ראשית, כי לא היתה לי הרגשת "אחרי" ברורה. איכשהו, הסדנה לא היתה משהו שהצלחתי לכמת. ידעתי שאני נכנסת מצד אחד, כמו שאני, קצה, שאני מכירה. ויוצאת מהצד השני, מישהי אחרת. אחרת ממש. ואין לי מושג איך היא תהיה אחרת. זו היתה התייחסות קצת מיתית כזו לסדנה, אני יודעת. לא זכור לי מתי התייחסתי ככה לחוויה אחרת בחיים שלי. ואף על פי כן, ההתייחסות הזו היתה הכי קרובה למציאות שרק אפשר.

הפחד השני, היה מהפילוסופיה.

כמעט כל הידע הפילוסופי הרעוע שלי, מגיע מהאקס-גורו, מדריך חוג הפילוסופיה שלי מהתיכון. הוא כמובן העריץ את ניטשה, ואנחנו בילינו כמעט חצי שנה בי"ב, בקריאת קטעים מ"כה אמר זרתוסטרא" ו"מעבר לטוב ולרוע". כקונפורמיסטית, נדבקתי בהערצה הזו, כמובן.

הבעיה, באופן כללי ועילג, היא זו:

ההטפה של ניטשה לרצון לעוצמה, מתנגשת, עפ"י האקס גורו, בגישות המזרחיות (ככל הנראה "בודהיזם", אבל אני לא באמת יודעת מה זה), שמקדשות את ההשלמה.

אם אתה חי חזק, מתחדש, מחריב את מגדלי האמונה הקודמת ובורא את העולם שלך מחדש, שוב ושוב, לא פוחד, לא הולך בשום תלם, לא נכנס לתבניות, רוצה יותר, מתאמץ, משיג, אתה עושה את זה כהלכה.

אם אתה משלים (האמיתה המזרחית "החיים הם סבל" {AKA, "החיים בזבל"}), לא נכנס לעימותים, מקבל הכל, נכנע לזה, לא מקצין דברים, לא רוצה...

אחי1 אמר לי פעם, שאני מוצאת בפילוסופיה מה שרוב האנשים מוצאים בדת. זה לא מדוייק, אבל יש בזה מן האמת. במידה רבה אני חיה לפי פילוסופיה (ו"אפלטון במקום פרוזק" בטח לא יחדש לי הרבה). הרעיון לעשות ויפסנה, טמן בחובו את הסכנה, שאצטרך ללכת נגד האמונות שלי. שאפסיק להעז, ללכת על הקצה, להכנס ולצאת מסערות, לחיות חזק.

זה הפחיד אותי הכי הרבה. בצדק, ולא בצדק.

את כל זה שמתי בצד, ארזתי יפה את פקלאותי, אמרתי שלום בבית, ועליתי על האוטובוס לחצבה.

לסדנה מגיעים ביום אפס, אחרי הצהריים. אנשים שלווים קיבלו את פנינו, וחוץ מזה שלא היה שום סימן למשהו שדומה לתור (נחשו מי התעצבנה מזה...), הכל היה מאורגן בצורה מדהימה למדי, ובאופן שמתוכנן למנוע עד כמה שאפשר התנגשויות מיותרות בין המודטים.

ממלאים איזה טופס עם פרטים אישיים (נסו לכתוב את קורות חייכם בקיצור, כולל משברים עיקריים, על חצי עמוד פוליו, באנגלית בבקשה), מדברים עליו 5 דקות עם אחת המתנדבות, מפקידים את כל השטויות למשמרת (פלאפון, ארנק, פנקס ועט {לא להתפתות!}, תכשיטים, מאמרים על הגנום, וכיוב"ז), ומקבלים מספר חדר ומספר מיטה. אין מה לריב על זה, אין מקום לאי נעימות.

בחדר שלנו היו 5 בנות, אוכלוסיה הומוגנית למדי, כולנו עשינו את הסדנה בפעם הראשונה, וכולנו צעירות. החדר היה מפולג לשני מפלסים, עם משהו כמו 5 מדרגות ביניהם, כך שבעצם היו 2 חדרים. אני ועוד מישהי היינו במפלס התחתון, 3 אחרות בעליון. בחדר שירותים ומקלחת, וגם מזגן. הכל נקי ומסודר מאוד. על המיטות כילות נגד יתושים, וליד כל מיטה שידה קטנה. זה הכל, ובאמת שלא צריך יותר.

משך כמה שעות יכולנו לדבר. זה הספיק כדי ללמוד חלק מהשמות, כמה פרטים ביוגרפיים, ובעיקר לחלוק את החששות מהסדנה. זרות לגמרי זו לזו. ויפסנה עושים לבד, לא עם חברים.

שתיקה

ואז, התחיל השקט.

מדיטציה

יש כמה סוגים של מדיטציה שמתחלפים במהלך הסדנה. בעקרון, כל יום ההוראות של המדיטציה משתנות קצת. אבל בגדול, יש 3 מדיטציות עיקריות אותן מתרגלים בסדנה:

אנאפנה, שמתרכזת בנשימות, אותה מתרגלים ביומיים הראשונים.

סמהאדי, שמתרכזת בתחושות באיזור שבין האף לשפה ("איזור השפם"), אותה מתרגלים ביום השלישי.

ויפסנה, שמתרכזת במעבר סדרתי על תחושות בכל הגוף, אותה מתרגלים מאמצע היום הרביעי ואילך.

[בעקרון, בסוף הסדנה יש עוד מדיטציה, מטא-בהוונה (או משהו כזה), אבל אותה אף אחד לא ממש מבין, והיא לא באמת חשובה, אז עזבו אתכם.]

המדיטציה הולכת מן הקל אל הכבד. האפקט של אנאפנה או סמהאדי הרבה, הרבה הרבה יותר קטן מהאפקט של ויפסנה. וגם האפקט של ויפסנה מתגבר ככל שממשיכים.

אנאפנה

אז התחלנו עם הנשימות. באנאפנה יושבים ומתבוננים בנשימה. אויר נכנס לריאות, אויר יוצא מהריאות. לשים לב לזרימת האויר, בין מחילות האף עד המעבר שלו על איזור השפם. הכל מאוד עדין. לוקח קצת זמן להרגיש. לא לשלוט בנשימה, פשוט להתבונן, לקבל אותה כמו שהיא ולהתרכז בה. אם אתה תופס את עצמך חושב, לא לרגוז, רק לחזור להתבונן בנשימות.

אנאפנה די מעצבנת משום שהיא משעממת בטירוף. אין לה קצב קבוע, ומהר מאוד אתה מגלה שהנשימות יכולות להמשיך גם בלעדיך, שאפשר להיות מודע אליהן ברמה נמוכה, ולהמשיך לחשוב במקביל בערוץ השני. שזה לא מה שאמורים לעשות, אלא להתרכז, וזה קשה ומתסכל למדי. זו הסיבה שאף אחד לא מתלהב ממנה יותר מדי. מה שכן, יש לה כמה אפקטים שלקח לי יומיים לשים לב אליהם.

ראשית, היא מאוד מרגיעה. את זה, למעשה, גיליתי רק בשלב מאוחר יותר של הסדנה. מעבר לזה, המחשבות באמת עוברות לידך לאט לאט. בהתחלה, המחשבות שעלו לי, היו על דברים כמו, היום הקודם, האוטובוס לחצבה, הטרמפ לתחנת אוטובוס, הטלפונים מהבוקר, הפאב של הערב הקודם, וכולי. ואז, לאט לאט, הן הפכו להיות מחשבות על דברים שקרו שבוע קודם, חודש קודם, פתאום מחשבה על משהו חסר חשיבות ומצחיק שקרה לי בגיל 15 - ואז הבנתי.

נקיון, נקיון מאוד יסודי.

כשאין גירויים חיצוניים כמעט, ולא עוסקים כל היום בלדבר, להתחבר, לשים לב לאחרים, אז אפשר לפתע לחשוב לא רק על היום-יום שלך, על הדאגות הקטנות והתקוות הקטנוניות. המחשבות שהיו שם קודם, מתנקות לאט לאט, כמו ג'אנק מייל שנמחק, ומתיבה מפוצצת מנוקה בסבלנות, אחד אחד. וככה, לאט לאט, נולד השקט.

[טוב, זה מספיק לבינתיים. זה יוצא הרבה יותר ארוך ממה שתכננתי, ועוד לא אמרתי כלום.]