לפעמים אני מרגישה, שאני כבר לא בלוגרית אמיתית, שאני לא חושפנית באמת כמו פעם, ולא רצה לספר לחבר'ה כל שטות. שהתדרדרתי. שמתחיל להיות אכפת לי. כי עלולים למצוא אותי, וכדאי שאני אשתוק. ובכלל, שכדאי להגמל מזה קצת, מדי פעם, לסנן. ואכן, אני כבר כמה זמן לא מספרת בכלל על הדייטים שלי. באמת, אני לא רוצה, הגעתי למסקנה ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אז אני לא רוצה לספר על העוזי באך. לא לומר כמה שתיתי, ולא כמה רקדתי.

אני לא אספר על הבחור, אני לא רוצה לומר בן כמה הוא, איך הוא נראה, מה הוא עושה בחיים, אם הוא הצחיק אותי או לא, מה חשבתי עליו, מה הוא חשב עלי, מה אמרנו.

אני לא רוצה לספר איך הוא שאל אותי איפה אני מסתובבת באינטרנט (יש דברים שאני לא אומרת בפגישה ראשונה, בכל זאת), לא לאיזה סופיסט שתינו לחיים, ולא מה למדתי ממנו.

אני לא רוצה לתאר מה הוא לחש לי באוזן.

אני לא רוצה לספר שהוא שם כרטיס אשראי וקפץ לשירותים, אומר לי לחתום בשמו, וחתמתי, כמובן, "ארבינקא".

אני לא רוצה לספר איזה ספרים הוא מנסה לקרוא, איזה אוצר מלים יש לו, ואיזה סרטים הוא אוהב, שאני אוהבת.

אני לא רוצה לספר שהוא שאל אותי, אז מה התוכניות שלך להערב, ואני עניתי, לישון, או לגלוש באינטרנט, כמובן. אני לא רוצה לספר שהוא שאל אם אי אפשר להציע לי משהו יותר טוב, ושאני שאלתי מה יותר טוב מלגלוש באינטרנט. ואני באמת לא רוצה לספר מה הוא ענה, אז אני לא.

אני לא רוצה לספר אם הוא התקשר אחר כך, ועל מה דיברנו. אני לא רוצה לספר אם נפגשנו שוב, ואיפה, אם עוד נפגש, ומתי. אני לא רוצה לספר לאן הלכנו, איך היה, מה עשינו, מה עוד נעשה. אני לא רוצה לספר אם נשארו עלינו סימנים, למי, ואיפה. אני לא רוצה להיות צינית, ולא רוצה לחלום בקול רם. (או מקלדת רמה, בעצם).

וזה, זה בכלל לא פוסט.

[קצה

לא בלוגרית]