אחרי שויתרתי על עוד מבחן, שאני לא יודעת אליו כלום כי לא למדתי, חשבתי קצת על זה שאני כשלון ועצלנית חסרת תקנה וכל זה, בכיתי קצת, חיבקתי את עצמי קצת. שתי דקות אחר כך הקטילות העצמיות מיצו את עצמן וחשבתי שממש לא בא לי לעשות את התואר הזה, ולא ממש ברור לי למה נרשמתי אליו. גם התחומי מחקר האפשריים נראים לי לא מעניינים, זה כבר כמה זמן ככה, מה שאני רוצה ומה שנראה לי הכי מעניין הם, מסתבר, דווקא דברים שקשורים יותר במה שלמדתי בתואר ראשון, ודווקא כאלה שויצמן לא כל כך חזקים בהם, ויש הרבה יותר עבודה בהם בתעשיה.

שלא לדבר על זה שהייתי מעדיפה לעשות משהו קצת יותר, נו, אתם יודעים, הומני.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.

חשבתי עוד רגע על העצלות שלי. נזכרתי איך ישבתי לקרוא ספר ממש טוב לפני הבגרות בלשון, ולכתוב שירים לפני הבגרות במתמטיקה. (97 ו-96 בהתאמה, אם תהיתם). (כן, אני יודעת שאני נורא שחצנית, אני עובדת על זה, אני רוצה לכתוב על זה פוסט, מתישהו, כבר מליון שנה בערך). נזכרתי איך התלהבתי מההצגה וכמה עבדתי עליה. או מהמועדונדיבייט. או מעוד כל מיני דברים שעשיתי. חלקם היו גם ריאליים, נכון. אבל תמיד הצד ההומני, החצי השני של המוח, נחשב איכשהו כבזבוז זמן.

על זה לא מגיע לי לתת קרדיט לעצמי?

כן, אני עצלנית. זה נכון, וזה חלק גדול מהעניין. ולא חלק שאני גאה בו. ולא משהו שאני לא מנסה לשנות, במידה מסויימת של הצלחה, אבל לא מוחלטת.

אבל חלק מהעניין הוא גם שאני לא עושה דברים שאני רוצה באמת. ולקראת סוף התואראשון כבר נשבר לי מהלימודים האלה, אין לי באמת כוח לעוד.

אני יודעת שקצת טפשי לשבת בראש הפירמידה הסוציולוגית ההיא, בקטע של המיצוי העצמי, ולבכות על זה שהחיים הם לא בדיוק-בדיוק. אני לא בוכה על זה. אבל אני כן מחפשת, שואלת את עצמי. אני ממש לא יודעת.

האינסטינקט שלי אומר לעזוב את התואר, ולעבור למסגרת קצת פחות מחייבת. ע"ע עבודה. זה גם אומר יותר כסף, ואחר כך הודו, וכל זה. מצד שני, זה אומר יותר לחץ ביום יום. הרבה יותר. אבל לפחות בינתיים, מקום שאני הולכת אליו בבוקר, וכשאני חוזרת הביתה בערב אין לי רגשות אשמה שאני לא לומדת, והזמן שלי הפנוי הוא שלי. כבר שנים לא היה לי כזה. וחסר לי, חסר לי נורא.

בטח אני אחליט סופית אחרי הויפסנה הקרובה.

קצה

קצת עצובה

אבל זה יעבור לה

חוזרת ללמוד

כי יש לה עוד מבחנים

ואסור לה להיות כאן בישראבלוג בכלל

אבל היא מכורה.

נ.ב.

לא ציפיתם ממני לפוסט על חג האהבה, נכון?