תקציר הפרקים הקודמים:

 בעקבות חיבה למצבים קיצוניים ומשיכה לשקט, החלטנו, אני והציניות, לעשות ויפסנה. נסיבות חיי הפתלתלות הביאו אותי לחכות לזה שנה שלמה, לא הכי קלה, במהלכה הצלחתי לפתח ציפיה לא קטנה לכל העסק. בעוד אנשים סביבי הזהירו אותי מהיבטים פרקטיים, כמו, שמעולם קודם לא עשיתי מדיטציה, או שטיפות מוח,  אני הייתי מוטרדת בעיקר מטעמים פילוסופיים. הסדנה התחילה, הכל מסודר, עשיתי מדיטצית נשימות, והג'אנק-מייל המחשבתי נעלם לאט לאט.  (לצפיה בכל הפרקים)

אנאפנה - המשך

רק ביום השני בצהריים, ניגשתי למורה ושאלתי אותו שאלה על המדיטציה. אני זוכרת איך בררתי את המלים לאט לאט, באנגלית, פוחדת לדבר, להפר את השתיקה, פוחדת שלא לדייק. אני מרגישה שאני שולטת בנשימות, אמרתי. אל תשלטי, הוא אמר. כן, אבל, כיוון שאני מרוכזת בהן, אני שולטת בהן בלי לרצות. אז עצרי את הנשימה. היא תהיה חייבת להתחדש, ואז, כיוון שהיא תתחדש באופן טבעי, את לא תשלטי בזה יותר.

זה עזר לי קצת, אבל רק בשלב מאוחר יותר בסדנה, אחרי שכבר עזבנו את המדיטציה הזו, הצלחתי באמת רק להתבונן בלי לשלוט.

מזה אפשר להבין, עד כמה ביום וחצי הראשונים, המחשבות כל כך הטרידו אותי, שלא שמתי לב בכלל שאני שולטת בנשימה. רק בערך בנקודה ההיא, התחלתי להתרכז יותר.

משך היום השני, עבר לי בראש, אוקי, זה נחמד, זה מרגיע. אבל זה לא ממש משנה אותי. זה הכל? איפה הסערות שדיברו עליהן? ככה זה יהיה עשרה ימים? אני יכולה לעמוד בזה בקלות. קטן עלי.

חיכיתי שמשהו גדול יקרה, במדיטציה, ולא קרה.

בערב, כמו כל ערב, ראינו את גואנקה בוידאו. בהתחלה די חיבבתי אותו, אחר כך שנאתי את מה שהוא אמר, ובסוף הסדנא היה לי יחס מאוד אמביבלנטי כלפיו. ביום הראשון הוא דיבר על זה שאנחנו כל הזמן משתנים, על זה שנהר שעוברים אותו שוב, הוא כבר לא אותו נהר (בלי להזכיר את השם הרקליטוס, ממש חוצפה יש לגואנקה הזה ) וגם האדם הוא לא אותו אדם מרגע לרגע. הוא פיתח את זה, אמר עוד כל מיני דברים על זה שצריך להתרכז בהווה, כי העבר כבר לא ניתן לשינוי, ואת העתיד אנחנו לא ממש יודעים, כי כל רגע אנחנו משתנים. ואת ההווה, צריך פשוט לקבל, להתבונן בו כפי שהוא, בלי אשליות. (זה חזר על עצמו די הרבה בוריאציות שונות כל הסדנה). אז כמובן שנורא אהבתי אותו, בהתחלה, למרות שהוא דיבר הרבה.

אני יודעת שכל זה נשמע כאן נורא קלישאתי. זה מפני שאני כבר לא זוכרת היטב. אבל גואנקה מפתח את הדברים האלה, בצורה לא טריויאלית. יש לו כושר רטורי מצויין.

ביום השני הוא אמר משהו שנגע בי, על כעסים. על כמה כעס שאנחנו אוגרים פוגע קודם כל בנו. ברור שהוא אמר עוד דברים, אבל אני זוכרת את זה, כי זה מה שגרם לדמעות בעיניים. על כל כך הרבה כעס, שאגרתי כל כך הרבה זמן.

אני לא זוכרת איך הוא ניסח את זה, עבר מאז המון זמן. אני לא יודעת איך הוא שכנע אותי בזה. אבל פתאום הבטתי פנימה וזה היה כל כך נכון וכל כך ברור, וכל כך כואב.

לעגתי לעצמי על הדמעות האלה, שהגיעו כל כך מוקדם, רק אחרי יומיים.

סמהאדי

ביום השלישי היתה מדיטציה אחרת. בסמהאדי מתרכזים בתחושות באיזור השפם, בין האף לפה. מתחילים מהאיזור שכולל גם את האף, ואחר כך מצמצמים אותו. זו מדיטציה כיפית. קל להתרכז בה, הרבה יותר מאשר באנאפנה. כל הזמן קורה משהו, כאב עמום בחלל האף, גירוד קל מעל השפה בצד הימני, תחושה מדגדגת, משב רוח. מתבוננים בהרגשה רגע, דקה, שתיים, שלוש, והיא נעלמת. תחושה אחרת באה. הכל בא והולך, בא והולך. אל תשנא אף תחושה, אומר לך גואנקה בקלטות, אומר גואנקה בשיחה בערב, פשוט קבל אותה כפי שהיא, ממילא אינך יכול לשלוט בה. ואני קיבלתי אותן.

שליטה בגוף

[אם יש למישהו בעיה עם תיאורים של כאבי מחזור נשיים, נא לדלג עד לכותרת המודגשת הבאה. תודה.]

האפקט הגופני המדהים של המדיטציה הזו, ניכר בהשפעה שלה על הכאבים שלי. כשאני מקבלת מחזור, זה לעתים קרובות די רע. ביום הראשון זה יכול להגיע לבחילות והקאות, וכמעט תמיד מגיע לתחושות קיצוניות של חום וקור, חוסר תיאבון, כאבי בטן קשים וכו'. כדורים חזקים השפיעו עלי אי שם בתחילת גיל ההתבגרות, אבל מהר מאוד הגעתי למצב, בו כל כדור מסוג חדש משפיע עלי פעם אחת, ובפעם הבאה הוא כבר לא עוזר. ואני לא מדברת על סוכריות לילדים כמו אדקס 2000, או איך שלא קראו לדבר הזה, אלא יותר לכיוון הכמה אופטלגינים ביחד, ושאר סמים במרשם. גם שני אדווילים לא מדגדגים לי את הריס, לכן היום אני פשוט לא טורחת לקחת כדורים, אלא מחכה כמה שעות שהכאב הרציני יעבור, ומקללת נמרצות את אלוהים (שלצורך העניין אני מוכנה להאמין בו). (ואגב, גם גלולות לא עוזרות לי לזה). הדרך היחידה להמנע מהכאב, היא לתפוס אותו כשהוא קטן, ולהתגבר עליו שם. הצלחתי לעשות את זה פעם אחת בסביבות גיל 16-17, וזה היה די קשה וכמעט לא שוחזר מאז. ביום השלישי של ויפסנה, התחיל לי מחזור, ולא הרגשתי שום כאב. כלום. כי כל תשומת הלב שלי היתה בתחושות באיזור השפם.

בצהריים יש שעה הפסקה, והתחיל לדגדג לי משהו. התרכזתי בנשימה, פעם, פעמיים, ותוך רגע זה נעלם.

זו שליטה בגוף, גם אם ברמה נמוכה.

תנוחות ישיבה וכאבים קלים

דבר שעשיתי ביום הרביעי, הוא להשבר בקשר לכאבי גב. אף אחד לא אומר לך איך לשבת בויפסנה. באולם יש כרית גדולה ועליה כרית קטנה להגבהת התחת, ואתה יכול להוסיף עוד כרית שהבאת מהבית או שלקחת משם. שב איך שבא לך, מזרחית או בלוטוס או מה שלא יהיה, שנה תנוחה כמה שאתה רוצה (בשלב הזה של הקורס לפחות). העניין הוא, שקשה לשבת טוב. לשבת בגב זקוף כל היום זה קשה, ולא משנה כמה כריות יש לך. ולשבת בגב כפוף, פשוט עושה המון כאבי גב תוך יום יומיים.

לי לקח יומיים-שלושה עד שנשברתי והבאתי את הכרית הגדולה שלי לאולם, כי קודם איכשהו התפדחתי לעשות את זה. אבל זה לא הספיק, כי כאבים חזקים כבר נוצרו, ועדיין התקשתי לשבת זקוף. ואז, ביום הרביעי, נשברתי, בלעתי את כבודי, ובהפסקת צהריים באתי למנהלת הקורס לבקש כסא או שרפרף לשבת עליו, כמו שראיתי אצל בנות אחרות, כי יש לי נורא כאבי גב.

היא שאלה אותי האם זו בעיה רפואית קבועה, נתנה לי שרפרף, אמרתי, אולי אני לא יושבת טוב, דיברנו קצת על תנוחות ישיבה, והלכתי. היה נורא מוזר לשמוע את הקול שלי, ולנהל שיחה של ממש, עם אלמנטים קטנים של חברותיות. היא היתה ממש מותק אלי.

אחרי השיחה הזו, פשוט בכיתי. אני לא יודעת למה ואיך, זה פשוט בא פתאום. זו כנראה השתיקה הזו, חשבתי, הבידוד. זה לא היה בכי רע, זה היה בכי אחר. לקחתי לי גליל נייר טואלט וישבתי ליד עץ באמצע הדשא, שהיה מקום שכמעט לא ראו אותי, ובכיתי ובכיתי. נזכרתי איך כתבתי פעם קטע, ממש מזמן, בערך בגיל 14 או 15, על שלוש טיפות של שקט. נורא רציתי שלוש טיפות של שקט, מקום לנוח בו, פחדתי שאם אני אקבל שלוש טיפות, זה לא יספיק, אני ארצה פתאום עוד ועוד, ים של שקט. תמיד השקט הזה התקשר לי אסוציאטיבית גם עם מקום רחוק. עם המדבר. אני חושבת שהמדבר, שחצבה, משכה אותי אליה לא פחות מהויפסנה.

ואז, ביום הרביעי בצהריים, הרגשתי שמצאתי את זה סוף סוף. יש לי שקט, ואני יכולה להרגע. ושוב נזכרתי במשפט בערך מאותו זמן של הקטע על שלוש טיפות שקט.

home is a place where you can cry as much as you want.

בכיתי עוד הרבה יותר בסדנה הזו.

[כן, זה שוב ארוך. אני שוב אומרת, אם זה לא מעניין אתכם, אל תכנסו לקטעים על הויפסנה. ואמרו לי כבר אנשים שאין להם מה לומר על זה, אבל זה מרתק, אז אני ממשיכה. אה, כן, וגם בשבילי, כמעט שכחתי. בסוף עוד תהיה פואנטה.]