ניסוי מס' 1: מסיבת איניומהולדת

החומרים: כמה חבורות קטנות, ספורדיות, של חננות. כאלה ששרדו מימי הטכניון העליזים, כאלה שנוספו בויצמן, כמה שאני מכירה בתל אביב, וכמה שאני מכירה מהאינטרנט.

סביבת הניסוי: בית, אלכוהול, נשנושים.

שאלות ניסוייות: האם שכחתי להזמין מישהו? האם הם יתערבבו? האם יש להם מספיק שריטה? האם אצליח לשחזר משהו שמתקרב באיכותו לשנה שעברה?

ואחרונה חביבה: בהנתן שחלקם (פחות מחצי) לא יודעים על הבלוג ואני מעוניינת שזה ישאר ככה, חלקם יודעים, חלקם קוראים וחלקם גם כותבים אחד (בקטגוריה: "מזל שיש לי בלוג אחרת לא היו לי חיים בכלל"), מה הסיכוי שהם יצליחו להעביר ערב בלי לזרוק לחלל האויר את המלים "בלוג" "ישראבלוג" "קצה" "ניסויים בבני אדם" וכיוב"ז, ולעשות לי אאוטינג?

ניסוי מס' 2: כך אצא מדעתי בשקט ובמהירות

קחו אחת, קצה. בלוגרית. גרפומנית. צינית. קלילה. לא רצינית. תזרקו אותה תוך שבוע מעכשיו לתוך סיר הלחץ של סדנת ויפסנה. בפעם הקודמת שהיא היתה בכזו, הציניות שלה הלכה לאיבוד, היא לא ניסתה אפילו לחפש זיונים, היא לא היתה זקוקה באופן כפייתי לאנשים סביבה, היא היתה מאושרת מדברים ממש דביליים, לא הצליחה לכתוב בשיט, לא שתתה אלכוהול ולא עישנה סיגריות, ולקח לה חצי שנה להפסיק להגיד על כל דבר שזה יעבור וצריך להשלים עם זה.

ויפסנה היא לא דרך החיים שלי, אני לא מאמינה בזה ולא באה בגישה הזו. אבל זה משלים אותה, מעדן אותה, עוזר לה מאוד. כדי להפיק משהו מהסדנה, אני חייבת להתמסר לזה. להכנס לזה. להכנע לזה. אני לא בטוחה כמה מהסדנה, וממה שקרה אחריה, אני אספיק לתאר, כדי להעביר את העוצמה שלה והלבטים שלי. אני לא בטוחה שאני אצליח לעבור אותה שוב בלי להתעצבן באמצע ולפרוש. בפעם הקודמת, לפחות הלכתי לשם באי ידיעה. הפעם, אני יודעת בדיוק למה אני מכניסה את עצמי ומראש הולכת חצויה.

אני יודעת שאני צריכה את זה, כדי שיהיה לי סיכוי להצליח להתעניין ולו במעט בתואר שלי, או כדי לקבל את האומץ לבעוט בו קיבינימט וללכת לעשות משהו אמיתי עם החיים שלי סוף סוף. אולי גם יהיה לי סיכוי להתייחס לבחורים קצת יותר בסלחנות ולנסות, אפילו, מ.. מו.. מונוגמיה. (אוף, קשה אפילו להגיד את זה.) אני יודעת שהסיכוי שלי להמשיך עם הבלוג באותה מידה אחר כך, הוא מגוחך ואפילו אפסי (מה גם, שתארו לכם אותי כותבת לא בציניות. או יותר גרוע, כותבת בכנות המוחלטת הזו שויפסנה מכתיבה. אלוהים, אמירת אמת ואי-הסתרה, לבלוגרית, יכולה להיות ממש מסוכנת. גם ככה אין לי הרבה בלמים, ואלו שיש, הם מנגנוני הגנה, עם סיבה טובה.) מצד שני, אני יודעת שבטווח הארוך, אני אחזור לעצמי. ובכל אופן, בשבוע הקרוב, בין כמה חובות ללימודים שעוד יש לי, אני משתדלת לדחוף כמה הרס עצמי שאני רק יכולה.