גררתי את עצמי בחוסר חשק לקנות כל מיני דברים בסופר, לא היה לי זמן להשקיע באוכל ולכן הוא התבסס על מיטב המסורת של מסיבות כיתה ו', כפי שהשותף שלי, עמי, ציין כבר כשערכתי את הרשימת קניות.

אחר כך גררתי אותי להתקלח, לסדר את החדר קצת, את הבית קצת, לתפוס תנומה קלה, להתלבש כמו בנאדם, להתאפר, ועדיין לא היה לי שמץ של מצב רוח. רק חשבתי, שיט, יבואו עכשיו אנשים ואני אהיה עם פרצוף חמוץ. אף אחד לא יהנה. כדי להתגבר על הלחץ מזגתי לי את חצי כוס היין הראשונה להערב, וציינתי באוזני שזו הפעם השניה תוך פחות משבוע שאני שותה לבד כדי להתגבר על לחץ, ואולי אני נהיית אלכוהוליסטית או משו. (נא לא להטיף לי מוסר. ברצוני לציין כי 1. זה עבד. 2. לא קרה מעולם בעבר. 3. אני לא באמת רוצה לשמוע. תודה.)

אמרתי לכולם לבוא ב-9-10, וזאתי אכן הגיעה ב-9 לעזור לי לסדר. אז היתה לנו כמעט שעה שרובה הוקדשה ללרכל ולשתות קצת (חצי כוס היין השניה שלי), אלונה באה קצת לפני 10, קצת אחרי 10 בא אסף, וטפטופי אנשים התחילו להגיע בין 10 וחצי לאחת עשרה, והמשיכו עד 12 בערך. בהתחלה ניהלנו שיחות בורגניות, שמנו משינה במערכת, וזו אכן נראתה בדיוק מסיבת החננות שהבטחתי לכולם. [למרות שרוב החברים הויצמנים שלי לא באו, כי הם לא אוהבים אותי. (היו להם תירוצים נורא משונים, לא ישנתי בכלל בלילה, אני בסופ"ש ביממלח, אח שלי מתחתן. תארו לכם!)]

בקושי אכלתי משהו, ושתיתי רק אלכוהול. לא ספרתי, אבל כמדומני, בסופו של דבר, היו שם בערך 2-3 כוסות יין, 4-5 וודקה אפרסקים, ולא תמיד היה שם יותר מיץ אפרסקים מוודקה. בין לבין, הגענו למצב החיובי בו יש יותר אנשים ממקומות ישיבה ולא להיפך, ואני התחלתי לדבר בחופשיות יותר גדולה מהרגיל. וזה לא שבמצב נורמלי קשה לי לומר דברים.

אביב הגיע עם איזו דייטה שלו, בסביבות השעה שתים עשרה בלילה, וזיהינו זו את זו מיד, והיא קראה לי בשם המלא הישן שלי. אמרתי לה שקוראים לי קצה עכשיו. (שיניתי את השם לפני שנתיים וחצי. וזה באמת סיפור אחר.) היא ללא ספק היתה האדם שמכיר אותי הכי הרבה זמן בחדר. אביב הניח אותה בנוחיות בסלון וקפץ בחזרה למטבח, שם דיברתי עם בנו של האין, לדלות ממני מה הסיפור שלי איתה. בלי לחשוב בכלל, התחלתי להסביר לו במשפט וחצי קצרים, עם חיוך שיכור על הפרצוף. משהו כמו, "כשהייתי בת 13 ולא היו לי חברים, והייתי ילדה נורא מעצבנת, וגם היא היתה ילדה מעצבנת אבל באופן אחר, אז היינו חברות ואחר כך רבנו, ו" וכאן בדיוק צלצל הפלאפון ודרקון המרק ביקש ממני הוראות הגעה. אביב הלך. בנו היה קצת המום ממני, נדמלי. (אגב, הדרקון טען שהפניתי אותו לדלת מולי, אני פשוט לא זוכרת. יכול להיות.) בשלב מאוחר יותר של הערב, זה לא הפריע לי להסתחבק עם הדייטה ההיא (הייתי אפילו עוד יותר שיכורה), לשמוע ממנה סוג של התנצלות, ולהגיד לה שעברתי כבר את השלב שאחרי השלב שאחרי השלב שאחרי השלב הזה, וממש לא אכפת לי. היא גם אמרה כמה אני נורא בטוחה בעצמי ורואים שאני במקום אחר וכל זה, ולמרות שאני יודעת את זה, מאוד נחמד לשמוע את זה ממישהו שהכיר אותי לגמרי אחרת, ולדעת שזה כל כך בולט. יתכן שאפילו נגררתי לקלישאות על כמה יצאתי מזה מחוזקת ידה ידה ידה. אחר כך ריכלתי איתה בעדינות על אביב, אמרתי לה כמה הוא מקסים, שמעתי קצת מה הוא אמר עלי, וגירשנו אותו מאיתנו בחביבות כשהוא ניסה להפריע. השיחה הזו, בלי שום ספק, היתה החלק ההזוי ביותר של הערב, מבחינתי (וזה כולל את הסצינות ההזויות שאולי אתאר כאן תיכף).

יש לי בליל של דברים בראש, כמו, שלמרות שאמרתי לאביב גם משהו יותר גרוע מזה באוזן מתישהו (לצערכם, צונזר), בכל זאת לא אמרתי לו שיש לי בלוג, מה שמעיד משהו על השליטה העצמית שלי, גם כשאני שפוכה לחלוטין.

אני גם זוכרת שבשלב מסויים הפסקתי עם הנטייה הפולנית להגיד לאנשים להתערבב, קפטן ג'ק (או סאנשיין, או איך שאת לא קוראת לעצמך כרגע) הגבירה את המוזיקה, כולם שתו די הרבה ונהיה ממש פאן. בין לבין רקדתי, דיברתי קצת (לא משפטים ארוכים מדי, זה מבלבל), עברתי ממקום למקום בחדר, סיפרתי לידיד שלי על הבלוג, הסברתי לו מה זה (מדהים שיש אנשים שלא יודעים! בארץ שלנו!! נורמליים!) ועודדתי אותו לפתוח אחד (הוא חשב בקול רם על האופציה, ואני אמרתי "זו גם אחלה דרך להתחיל עם בנות"), אמרתי משהו על ליל העשרים, איבדתי את חוט המחשבה, חיבקתי כל מיני אנשים, ומתישהו הלכתי לשירותים. איכשהו מצאתי את עצמי מקיאה ומקיאה (בחינניות!), מה שהגיוני למדי בהתחשב בכמויות ששתיתי על בטן ריקה, ובהרגלי השתיה ההרבה יותר צנועים שלי. הייתי נורא נורא מאושרת, אני חייבת לומר, גם בשלב הזה של הערב. בקטע הזוי אחד הקיאה מישהי ביחד איתי בשירותים, אבל אני עדיין חושבת שהשיחה ההיא לוקחת. אחר כך גררו אותי לחדר שלי, ג'ק וחבר שלה טיפלו בי קצת, הקאתי לתוך דלי ושתיתי מים חליפות. בין לבין אמרתי עוד כל מיני דברים, למשל התעניינתי אם המסיבה בסדר (הפולניות פשוט לא יוצאת ממני). היה משעשע. אחר כך יש בלק-אאוט קטן, ופתאום היו שם שירית והג'ינג'י שטיפלו בי במקום, ואני חושבת שאמרתי להם לפחות 3 פעמים שאני נורא אוהבת אותם. הדבר היחיד שאולי הפריע לי בהקאות, היתה איזו נקודה קטנה באחורי הראש שחשבה שפאדיחות להקיא ביומולדת וכל זה, אבל לא לקחתי אותה קשה מדי.

אחר כך ישנתי.

בבוקר היה לי קצת הנגאובר, אבל התגברתי. היה שווה. (למרות שאין לי מושג למה לא שתיתי שתיה קלה, תמיד אני עושה את זה, וגם אוכלת משהו, וזה לא שהיה חסר.)

חוצמזה, גיליתי שגמדים קטנים סידרו לי את הבית בסוף המסיבה, כשישנתי. blogers are not to be trusted. (השמועה מספרת שהיתה שם איזו חבורה שהריצה צחוקים שנשארה די מאוחר, או על בחורה עם גרביונים קרועים שרקדה בטירוף כל הערב, אבל מבחינתי זה רק שמועות, לא הייתי בהכרה.)

מסקנות

* כששמים מוזיקה מספיק חזקה, אפילו צעקות של שחלה ש' בסגנון "יש לה בלוג!" לא יכולות לספר את זה באמת לכולם.

* השכנה מלמעלה לא תדבר איתי יותר. [אני לא יודעת אם זה טוב או רע.]

* ההרס העצמי, בינתיים, הצליח לא רע.