או: אושר, כאבי תופת, אדישות, והדרך הנכונה לחיות

תקציר הפרקים הקודמים:

 בעקבות חיבה למצבים קיצוניים ומשיכה לשקט, החלטנו, אני והציניות, לעשות ויפסנה. נסיבות חיי הפתלתלות הביאו אותי לחכות לזה שנה שלמה, לא הכי קלה, במהלכה הצלחתי לפתח ציפיה לא קטנה לכל העסק. בעוד אנשים סביבי הזהירו אותי מהיבטים פרקטיים, כמו, שמעולם קודם לא עשיתי מדיטציה, או שטיפות מוח,  אני הייתי מוטרדת בעיקר מטעמים פילוסופיים. הסדנה התחילה, הכל מסודר, עשיתי מדיטצית נשימות, והג'אנק-מייל המחשבתי נעלם לאט לאט. התחלתי לשים לב למדיטציה. אחרי יומיים נגמרה המדיטציה של הנשימות והתחילה מדיטצית ריכוז, סמהאדי, שמאוד אהבתי. התחלתי גם לראות את ההשפעה של מדיטציה ארוכה על הגוף. מצד שני התחילו להופיע כאבים בגלל ישיבה לא נוחה, ואחרי ש"נשברתי" ודיברתי קצת עם מנהלת הקורס, בכיתי. (לצפיה בכל הפרקים)

כל מה שנשאר עכשיו הוא זכרון של זכרון. יש חוויות שכבר לא ממש נתפסות לי. כל תחושה קשה לצמצם למלים, ודאי וודאי, אם היא לא נחווית במלים.

אני זוכרת את היום של סמהאדי, באחת או יותר מההפסקות. יצאתי החוצה, כולי תחושות, רציתי לשיר ולרקוד אבל אסור. במקום זה נשכבתי על הדשא והבטתי בשמים, בעץ, ברוח. הרגשתי איך הדשא מדגדג אותי, ראיתי את העלים של העץ נעים, וענני נוצה זעים בשמים אט אט. הרגשתי את הגוף, את הרוח, את ההרגשה המתפרצת, המפחידה הזו, של אושר מפעפע מבפנים ועולה על גדותיו. חשבתי לרגע כמה טוב לחיות. ובעיקר חייתי.

ויפסנה

ביום הרביעי אחה"צ, קיבלנו את הויפסנה. בזמן הישיבה הראשונה הזו, בה מסבירים את ההוראות של המדיטציה בפירוט רב, אסור לזוז. משך שעה וחצי בערך. אני בדיוק קיבלתי את השרפרף החדש שלי באותו יום בצהריים, ועוד לא התרגלתי אליו לחלוטין. קיפלתי את הרגליים תחתיו. מהר מאוד הן כאבו. בויפסנה, עוברים בצורה סדרתית על כל הגוף, מתרכזים כל פעם באיזור קטנטן, סנטימטר רבוע של גוף, ומנסים להרגיש את התחושה בו, ולהשלים איתה, לא משנה מה היא, בלי לפתח כלפיה רגשות.

אם נעזוב בינתיים את כל הרעיון שמאחורי זה, בהתחלה המדיטציה הזו היא פשוט הדבר הכי קשה וכואב בעולם. אה, היא גם מתחילה נורא איטי ומורטת את הסבלנות. הנה אני מנסה להרגיש את התחושה כאן בראש, בצד הצפון-מזרחי של הקודקוד. אין שם יותר מדי, אולי כמה שרירים מתוחים. להתרכז! להרגיש - יש שם משהו? ועכשיו הפנים. העיניים. הגבות. האוזן. עכשיו הגב. נורא קשה לבודד נקודות בגב. עכשיו זרועות הידיים, גם שם קשה להרגיש. נשארים לרגע, מנסים בכל זאת, וממשיכים הלאה. ועכשיו, אם חשבתי שהגב כאב לי, הנה הגענו לרגליים. אאאאאאאאאההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה נורא ואיום. אני פשוט מרגישה את כל הזוועה האיומה שהולכת שם, כל חלקיק תפוס של שריר, ואני לא מנסה להתחמק מזה או להקל על זה כמו תמיד, זה פשוט כואב נורא! מה שהכי מדהים, הוא שבדיוק כשנדמה שזה לא יכול להיות יותר גרוע, עוברים הלאה, למטה יותר ברגל, ושם, כמובן, זה נהיה יותר גרוע. פשוט סיוט. השעה וחצי הזו היתה אחת הארוכות שהיו לי בחיים.

אחרי שמסיימים סבב אחד על הגוף, ממשיכים לעוד אחד, שהוא כואב, איטי וקשה כמעט כמו הקודם. בחלק מהזמן, אולי יותר. וככה, עוד פעם או פעמיים, עד שנגמרת הישיבה.

כשיוצאים החוצה מהישיבה הזו, כולם תפוסים וכואבים. כולם עושים מתיחות כדי לשחרר איברים תפוסים, עושים לעצמם מסאז', מנסים להרגיע את זה.

אני והציניות, יצאנו משם ואמרנו לעצמנו: "ויפסנה, או: איך תגרום לעצמך המון סבל בעשרה צעדים פשוטים." (ככה זה, כשאין עם מי לדבר, מתחילים להמציא בדיחות פנימיות עם עצמך, ומריצים קטעים. וכן, היו עוד כאלה. ברור.)

הרעיון להמשיך עם המדיטציה המזוויעה הזו אפילו עוד שעה אחת נראה מוגזם, מטורף, מזעזע, ולא משהו שהייתי רוצה לעשות לעצמי בכלל. לא כל שכן, עד סוף עשרת הימים של הסדנה. אבל, משום מה, היתה עוד איזו שעה שעשיתי את זה, אחת לפחות.

בוידאו באותו יום בערב, גואנקה מדבר כמובן על הכאבים. הרעיון הפילוסופי של המדיטציה, הוא פחות או יותר כזה: אנחנו מפתחים הנאה או סלידה מתחושות גופניות ותו לא. כשמשהו רע קורה לנו, מיד מתפתחת תחושה רעה בגוף, ואנחנו מפתחים סלידה כלפיה. כשמשהו טוב קורה, מיד אנחנו מקבלים צמרמורת נעימה ורוצים שזה ימשיך. אבל התחושה, היא רק תחושה. נניח אתה חולה וכואב לך. הכאב כבר שם, וככה זה. אבל אם אתה כועס עליו, או נעצב בגללו, אתה מעניש את עצמך שוב, ועכשיו גם כואב לך ואתה גם סובל נפשית. עם ההנאה, קורה משהו אחר: אתה נקשר להרגשה הגופנית הנעימה, אבל גם היא תעבור מתישהו. ואז, תתגעגע אליה, ותסבול כי היא לא שם. אם מראש לא היית נקשר אליה, אלא מקבל את זה שגם היא חולפת, הסבל היה נחסך ממך. (כדיבייטורית חובבת, שמתי לב מייד להבדל העקרוני בין שני חלקי הטיעון, אבל את המדיטציה עשיתי כמו ילדה טובה. עדיין.)

גואנקה אומר, עכשיו כואב לכם, ואתם בוכים שכואב נורא. אבל לפעמים קורה, ביום השביעי, השמיני, התשיעי, או לפעמים אחרי שתיים או שלוש סדנאות, שתלמידים מרגישים זרמים נעימים בכל הגוף. וגם הזרמים עוברים! יום אחר כך שוב יבואו כאבים, ואז תבואו למורה ותבכו, למה היום המדיטציה כל כך רעה, אתמול היא היתה כל כך יפה...

אותי זה נורא הצחיק, כי היה ברור לי לחלוטין שהזוועה המטורפת הזו לא יכולה לגרום שום כלום חוץ מכאבי תופת משך השבוע הקרוב, ולא יכול להיות שתגיע הרגשה אחרת. (כמובן שביום השישי, התחילו לי פה ושם זרמים נעימים בגוף, והשתדלתי כמיטב יכולתי להתייחס אליהם באדישות הראוייה. אבל אני מקדימה את המאוחר.)

גואנקה כמובן מדגיש שלא חשוב אילו תחושות אתה מרגיש, ההתקדמות שלך במדיטציה נקבעת על ידי היכולת שלך להתייחס אליהן כהלכה, ותו לא.

יום 5, כאבים ומשבר אידיאולוגי

ביום החמישי, ישבתי ומדטתי, כאב לי מאוד, ולאט לאט התחלתי להשלים עם הכאב. הוא פחות ופחות הפריע לי. כשיצאתי מאולם המדיטציה, אני לא זוכרת אם כבר ביום החמישי או רק אחרי כן, כבר לא מיד רצתי לעשות לעצמי מסאז'ים ולשחרר שרירים תפוסים. מה הטעם? ממילא עוד 10 דקות תגמר ההפסקה, נכנס חזרה פנימה, ושוב הם יתפסו. אולי כמו חיילים, שכבר רגילים שקר, רטוב, כואב, רעב, אבל ככה זה. הכאבים באמת עוברים, אבל מה שיותר מדוייק, הם משנים את מקומם. פעם כואב בראש, פעם בצוואר, פעם בגב, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל. כמובן שכל שילוב שלהם גם הוא אפשרי. המדיטציה הזו לא משעממת, היא מעסיקה אותך תמידית, ומקבעת עליה את מלוא תשומת הלב, עם התחושות האדירות שהיא מעוררת.

3 פעמים ביום, החל מהיום החמישי, אסור להזיז את הידיים והרגליים ואסור לפקוח עיניים במהלך המדיטציה, משך שעה. אותי זה נורא עצבן, הרעיון הזה. אף אחד לא אמר לי, ואני בקושי מסוגלת שלא לזוז 5 דקות. שעה? נראה לכם? אני ממשיכה כרגיל, וזזה.

בערב, גואנקה עצבן אותי. ואני מתכוונת, ממש עצבן אותי.

הדבר החיובי היחיד שאני זוכרת לו מהשיחה ההיא, היתה ההערה על הישיבות "אדהיטן", שלא זזים בהן. לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר, אבל גואנקה יודע להצחיק, יודע מה קשה לתלמידים, ויודע להשתמש בהומור כדי להקל עליהם. הוא אמר משהו על זה, כולם צחקו בהקלה, ואז עבר לי בראש, אני מפספסת כאן משהו, עם הישיבות האלה. יש בהן משהו. אני אנסה.

שאר הזמן, הוא דיבר על זה שהחיים הם סבל.

כל השיחה של היום החמישי, מוקדשת לכמה החיים מלאים דברים רעים ואיומים. אנשים זקנים, למשל, נוטים לסבול ממחלות. יש להם הרבה כאבים בגוף. לכל אחד קורים דברים רעים, הוא מספר על כל מיני אסונות ודברים שיכולים לקרות, אנשים שמתים סביבנו, איש אינו מחוסן. אני כבר לא זוכרת וזה באמת לא עקרוני.

בלילה, אחרי המדיטציה האחרונה, הלכתי לי במעגלים סביב האיזור הקטן שליד מגורי הנשים. ובכן קצה, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן לקיים דיון בנושא, פילוסופיות מזרחיות מול אקזיסטנציאליזם.

הגישה, שהחיים הם סבל, ולכן אנחנו צריכים לוותר על הכל, על כל הרצונות והשאיפות שלנו, ופשוט להשלים עם זה, לקבל את הכל, באדישות, מתנגשת בהשקפת העולם שלי, וזו בדיוק הבעיה הפילוסופית שהטרידה אותי הכי לפני שבאתי. אני לא מוכנה לגישה הלוזרית הזו. אני מאמינה באקזיסטצניאליזם. זו לא אמונה גדולה ולא עיוורת. לאדם יש את חופש הבחירה. החופש לבחור איך להתייחס למצב בו הוא נמצא. החופש לבחור להשתוקק, או לחוש דחייה, או לא לחוש דבר. ויפסנה אומרת: יש דרך אחת נכונה לבחור, והיא לא לחוש דבר. ולמה יש לבחור כך? כדי להמנע מסבל. ואם אני בוחרת אחרת? אם אני בוחרת, במודע, בסבל יחד עם התשוקה? משלמת במחיר הסבל, בעיניים פקוחות, מחיר התשוקה? למה להכנע. למה להיות בטוחים שהכל סבל. זו תורה שנוחה לשלוט באנשים, כמו שאמר האקס-גורו. אוכלוסיה שמקבלת את גורלה אינה קוראת למרד.

זה היה הלילה הפילוסופי שלי. הלילה המורד. הלילה בו חשבתי בפה מלא, זו שטיפת מוח. אנחנו לא מדברים עם איש. לא רדיו, טלויזיה, חדשות, עיתונים, לא אחד עם השני. מי שמפקפק, מפקפק אך ורק בתוכו, ואין לו עם מי לחלוק את זה, לכן הוא חושב שהוא יחיד. אפקט העדר גורם לכולם להשאר. הקשר שלנו לעולם הוא גואנקה, גואנקה שמטפטף לנו למוח לאט לאט את התורה שלו, הגישה שלו.

ועדיין, אמרתי לעצמי, גם אם זו שטיפת מוח, אין זה הופך את הרעיון ליותר או פחות תקף. בעולם באמת יש הרבה סבל. ואולי הדרך הזו, להשלים איתו, היא באמת נכונה. בכל אופן, זה ודאי לא משהו שאני רגילה לעשות, הגישה האדישה. וגם אותה, מן הראוי לתרגל, כדי שהאופציה הזו, לבחור להיות אדישה לדברים, תהיה פתוחה בפני.

חשבתי לעזוב. זה היום היחיד בו חשבתי לעזוב. אבל נשארתי.

הרגשתי שאת השאלה הזו, השאלה הפילוסופית הזו, של מה הדרך שאני מאמינה שצריך לחיות בה, אני לא יכולה לפתור ככה, תחת ההשפעה החזקה של הקורס. זה, משהו שאולי אחר כך, במקום רחוק אלף שנות אור מהויפסנה הזו, שלהיות בה זה כמו להיות על מאדים, כל כך שונה מכל חו"ל וכל חופשה וכל חוויה שעברתי, אני אוכל לפתור.

אני לא אספיק לכתוב יותר מזה לפני הסדנה. אני נוסעת מחר לחצבה שוב. מה שהעברתי כאן הוא החצי הקל והפחות משמעותי של הסדנה, וגם ממנו רק קמצוץ, שבריר ממה שאני חושבת. אבל לפחות הספקתי לגעת, ולו במעט, בנקודה שהטרידה אותי אז, ומטרידה גם היום. רק שהיום אני יודעת, שהכל עובר. גם ויפסנה. ובהנתן מספיק זמן, אני אחזור לעצב את עצמי, בדיוק בדיוק כמו שאני רוצה. כמו שכבר עשיתי, בהנתן מספיק זמן, אחרי הסדנה הקודמת.