חוויות מסדנה 2, או, ועכשיו למשהו אחר לגמרי.

והיום, ילדים, נלמד להתמודד עם אושר.

למרי פופינס, אם זכרוני אינו מטעני, יש בקבוק של סירופ, כפית אחת בבוקר (או אולי שתיים?). הילדה מרגישה טעם אחד, הילד טעם אחר, והאומנת המהוללת, טעם שלישי. הסדנה הזו, היתה משהו אחר לגמרי, שונה לגמרי מהקודמת. לזה ממש לא ציפיתי. ובכל זאת, זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה.

לסדנה הקודמת נסעתי דכאונית ומלאת מוטיבציה. הכל עשיתי ברצינות, לקחתי את גואנקה ברצינות, לטוב ולרע, מדטתי כמו מורעלת, וכשיצאתי משם, למרות שבכלל לא התכוונתי, מצאתי את עצמי מתרגלת מדיטציה פעמיים ביום, פשוט כי זה היה הכי טבעי לי בעולם. הייתי חרוצה בלי לריב עם עצמי על זה, למדתי, השקעתי, בקיצור, חוץ מאיך שהתחרפנתי כשפרצו לי לבית, היה ממש פצצות.

לסדנה הזו, נסעתי מלאת ספקות, לא מסכימה עם הפילוסופיה שלהם, מאושרת ולא רוצה לשנות את אורח החיים הנהנתני שלי, ורק רוצה את היכולת ריכוז הזו, שבלעדיה אין שום טעם להמשיך לעשות לא כלום בתואר שלי. כמו שהיה אפשר לשים לב בבלוג כבר כמה זמן, וגם מי שדיבר איתי בחיים או במסנג'ר, במיוחד ב- 24 שעות לפני הנסיעה, ממש לא רציתי לסוע. פחדתי שהכתיבה תלך, שהציניות תלך, שהכל ילך.

כל יום, מיום מספר 1 עד יום מספר 7, רציתי לעזוב וללכת הביתה. כל יום נשארתי מסיבה אחרת. ביום 7 באתי ואמרתי להם שאני רוצה ללכת. בסוף יצא שנשארתי. כמעט כל הסדנה רק הרצתי עם עצמי קטעים וצחוקים בראש. כתבתי פוסטים בטירוף (מזל שהעט והמחברת היו מופקדים) והחיים היו, בכלליות, טובים, למרות שלא היה לי חשק למדוט בגרוש.

יום 1

מה אני עושה כאן? למי יש כוח בכלל לעשות את המדיטציה הזו. אני רוצה הביתה! אנשים מאושרים לא צריכים לעשות סדנאות ויפסנה, רק אלו שסובלים! אבל אני חייבת, אחרת איך אני אתרכז?!

ואז היתה איזו תובנה בקשר לאושר. אמנם דנה ספקטור כבר כתבה על זה בפוסט החתונה שלה (טוב, טור. אל תהיו קטנוניים) אבל אין לי לינק אז אני אגיד בעצמי גם.

ויפסנה אומרת לקבל את המציאות, כפי שהיא. כואב לך? תתמודד. תשלים עם התחושה. אל תפתח סלידה ממנה, חבל על האנרגיות, היא ממילא תעבור. נעים לך? אל תקשר לזה, אל תשתוקק שזה לא יגמר, כי גם זה עובר, ואתה עוד תתבאס אחר כך שזה איננו.

אבל, נפל לי האסימון, שגם מאושר אפשר לפחד. אני לא מדברת על אושר קטן כזה, משהו טוב קטן שקורה לי, אני מסוגלת לבלוע. אבל אם קורה משהו טוב ממש, משהו שחלמתי עליו, שרציתי, או אז נכנס לפעולה מנגנון הגנה. אל תקשרי לזה יותר מדי, אני אומרת, זה תיכף עובר, אל תדאגי. אני פיתחתי סלידה של ממש מאושר, כשקורים דברים כאלה, אני כולי בפוביות, השרירים נתפסים לי, ואני שותה כדי לצאת מהלחץ. כן כן. לוקח זמן עד שזה עובר, עד שהמערכת מפנימה את זה. רק לא מזמן, למשל, הצלחתי סופית להשלים עם זה שקיבלו אותי לויצמן.

עכשיו, זה דבר אחד לדעת את כל מה שאמרתי עכשיו, ודבר אחר לגמרי להתמודד. לדעת, ידעתי. להתמודד, ובכן, זה מה שנחמד במדיטציה, היא לא עובדת על מלים ומודעוּת, אלא על התמודדות. מלים ומודעוּת כבר לא משפיעות עלי יותר מדי, אבל ככה זה כשאת מתחילה לנתח את עצמך פסיכולוגית באובססיביות בגיל 13. אז אמרתי לעצמי, את מאושרת, תתמודדי. זה היה נורא מצחיק, כמובן, והרצתי איתי דאחקות על זה.

טוב, אני רואה שגם זה יהיה ארוך. נו שויין, לא ממש אכפת לי כרגע. כשיהיה לי זמן, אני אמשיך. בינתיים ההתמכרות שלי לבלוגים ולתגובות נחלשה, אני לא יכולה להתחיל לספר כמה זה כיף, אבל גם זה יעבור, אני יודעת.