יום 2

זה היה גם היומולדת שלי, אבל בקושי שמתי לב.

היום התחיל בזה שהמשכתי לחרופ במדיטציה של הבוקר, ובסביבות 5 ומשהו, מנהלת הקורס העירה אותי והציעה שאני אבוא למדוט באולם, כי שם לא ארדם. חשבתי שהיא בטח חושבת שאני זרקנית, קמתי והתלבשתי ובאתי למדוט באולם. מתישהו במהלך היום, התחזקו לי הכאבים בשריר ההוא שתפוס לי בגב עליון כבר כמה חודשים. היה לי קשה להתרכז במדיטציה עם הדבר הזה, ודי השתגעתי. ידעתי שמשענת לא ממש תעזור לי כי היא רק נותנת תמיכה לגב תחתון, ורציתי לעשות תרגילים או משהו, רק לא ידעתי איזה. אז ביקשתי לדבר עם המורה. היא התעקשה שלא עושים תרגילים בקורס הזה, ואמרה לי לא לעשות, לא משנה כמה התווכחתי (בנועם, מאוד בנועם). ממש שאלת קיטבג זו היתה, הא? בסדר, אמרתי, וחמש דקות אחר כך מצאתי את עצמי עושה עמידת נר על הדשא. קשה להמנע מיוגה בסיטואציה כזו, גם אם אתה ממש מתחיל כמוני. אחר כך נזכרתי בהחלטה שלי מיום 1 בערב, לשמור על כל הכללים של הקורס לפחות במשך העשרה ימים האלו. ואחד החשובים בהם, הוא לא לשקר. אז אם אני מתכוונת לעשות תרגילים, עדיף שאני אגיד לה. מצאתי את הזמן ובאתי ואמרתי. עשיתי תרגילים, ואני עוד אעשה. היא אמרה, אנחנו לא עושים תרגילים בקורס הזה. אבל כולם עושים מתיחות, אמרתי. כן, היא אמרה, אבל לא מעבר לזה. בסדר. אוי, אלוהים, איזו מפגרת, חשבתי לי. כוונות טובות והכל, אבל, נו. אחר כך מתחתי את הגדרת המתיחות עד כמה שרק יכולתי.

בערב הכאב שוב שיגע אותי, וקמתי ונעמדתי באמצע המדיטציה, למדוט בעמידה. הרבה יותר נוח, כשכואב לך הגב. אחת המנהלות של הקורס באה להגיד לי לשבת. שאלתי אותה אם זה בעייתי, כי גואנקה מציע את זה באחת הקלטות, ואז התיישבתי, בלי קשר. כל כך כעסתי, מינימום של התחשבות הגיונית, נו במת! ואז התחלתי לבכות. אני כל כך שברירית, כל כך פגיעה, שזה מדהים.

עזבי, למה לכעוס עליהם? בזבוז. הם לא אנשים רעים, סתם מפגרים. אני לא אלך מכאן בגללם, אני באתי לעשות ויפסנה, ולא מעניין אותי שום דבר. כמובן ש, דברים כאלה הם בדיוק מהסוג שמוציא אותך מריכוז, אבל התגברתי.

אחר כך אפילו הקשבתי קצת לגואנקה, לא נורא אם הוא מדבר שטויות לפעמים, אני ממש בסדר עם זה, לא לוקחת קשה.

המנהלת קורס אמרה לי בהזדמנות הראשונה שמותר לעמוד, רק לא בזמן ישיבות קבוצתיות ולא בזמן המזמורים בבוקר. בסדר, אמרתי, ומיד נרגעתי. באמת יכול להיות שהוא אומר משהו כזה, אני באמת כבר לא זוכרת. יא אללה, ממש עורך דין של ויפסנה נהייתי, בקיאה בכל הטריקים ומנצלת אותם נגד ההנהלה. לא להסתבך איתי בבקשה.

יום 3, והוא היום הכי משמעותי בכל הסדנה הזו

גם כאן, כמו כל יום, התחשק לי ללכת הביתה. גם ביום הזה הרצתי קטעים וצחוקים בראש. כל פעם שהיה אפשר, מדטתי בחדר, כי יכולתי להשען על הקיר ואז פחות הציק לי השריר ההוא. ובאמת לאט לאט זה השתפר. בסוף כבר לא כאב. באחת המדיטציות, ניסיתי להתרכז אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה - נכון! להריץ עם עצמי קטעים וצחוקים בראש. ואז הפסקתי, וניהלתי עם עצמי את הדיאלוג הבא:

- די, אין לי חשק לזה, אין לי כוח לזה, נמאס!

- אבל את חייבת את זה כדי שתוכלי להתרכז בתואר!

- אבל לא בא לי! זה לא שאני עצלנית, זה פשוט לא מעניין אותי! דברים אחרים מעניינים אותי יותר!

- טוב, אז לכי תעשי משהו אחר!

- בסדר!

(פאוזה)

- רגע, אז אני עוזבת את התואר?

- כן!   

מיד נפתח עולם חדש של אפשרויות, התחלתי לחשוב ולתכנן מה בא לי לעשות, וכמעט מיד חשבתי גם, אוקי, עכשיו כשפתרנו את הבעיה שלשמה באנו, אפשר באמת לארוז וללכת. אנשים מאושרים לא צריכים לעשות ויפסנה.

היתה הפסקה, או משהו, התחלתי להריץ בראש כל מיני עבודות אופציונליות שעלולות לעניין אותי, בהן לא חשוב יותר מדי איזה תואר עשית (אם למישהו בכלל אכפת מתארים), אלא יותר חשוב מה הכישורים שלך. וכאלה, יש לי, איך שלא מסתכלים על זה.

אחר כך גם עלה בדעתי, באמצע המדיטציה הבאה (שבה בעיקר ישבתי וחשבתי, כי ממילא תכננתי לעזוב) שאם אני כבר עוזבת הכל, הכי טוב לסוע להודו, כי שום דבר לא ממש מחזיק אותי בארץ כרגע, וזה סתם, כיף. במסגרת הלקחים שלנו - מותר להיות מאושרת וכאלה, אפשר גם להוסיף, שום דבר לא בוער. אני לא רצה לשום מקום.

ואז, הם קראו לי לשיחה, ביוזמתם, בזמן הפסקת התה של 5.

עכשיו, היו לנו זוג מורים, ישראלים, שזה נורא נחמד כי אפשר לדבר איתם בעברית. הם גם השקיעו, כי לרוב מדברים עם המורים רק בהפסקה בין 12 ל-13, או אחרי 9 בערב. לי קראו לשיחה בחמש ועשרים אחר הצהריים.

חשבתי, שאם הם אפילו יחשבו לנזוף בי, או משו, על זה שאני לא עושה כלום, הרי נורא ברור שאני הולכת. גם ככה אני כנראה עוזבת אבל עוד השהיתי את זה.

המורה דיברה על זה שהכאבים שיש לי, והתזוזות, הם חלק מהתהליך, ולא משהו שמפריע לו, וזה טוב. (הו, שמחת זקנתי). היא אמרה עוד משפט או שניים, ואז, "את עושה עבודה מדהימה." סליחה?!  אני הרי לא עושה כלום, את לא רואה?! כנראה היה לי פרצוף סימן שאלה כזה על הפנים, כי היא שאלה, את מבינה למה אני מתכוונת? לא, עניתי (אסור לשקר, כבר אמרנו. ) אז היא ביקשה מהמורה שיעזור לה להסביר.

הוא אמר שלפעמים תלמידים ותיקים מגיעים, ועובדים נורא ברצינות ביום הראשון, ואז עולים דברים נורא חזקים, ואז קשה. ופתאום את מרגישה, מה קורה לי? זה לא מה שאני זוכרת מהקורס הראשון, אני לא מצליחה למדוט. אבל זה מפני שעלו דברים חזקים, ואז, כמו כשיש סערה בחיים, אם אני מצליחה אפילו פעם בשעה למקד את התשומת לב על הנשימות, זה יותר טוב מאשר לשבת שעה שלמה בלי לזוז, כשהכל רגוע.

בסדנה הראשונה, לשם השוואה, לא עלה כמעט כלום בימים הראשונים. בסדנה הזו, עד היום השלישי אני בכיתי כל יום (מאושר), היה את הקטע ההוא עם האושר, עוד כמה תובנות שלא פירטתי כאן, והעניין עם התואר, שפתאום יכולתי להחליט לגביו כל כך חד וברור, הפוך לחלוטין למה שחשבתי, אחרי שחצי שנה הסתובבתי עם זה כמו עכבר במבוך. אין ספק שהוא צודק, עולים דברים מאוד חזקים. וכדי להסתגל לסערה, אולי באמת כדאי לעשות מדיטציה.

בערב, בוידאו של גואנקה, גיליתי שהפכתי לחלוטין את מה שהוא אומר בכל מיני ימים, בנסיון המצחיק שלי לתעד כאן את הסדנה הקודמת. חוצמזה, נדמלי שזה היום בו הוא מזכיר שאנחנו משתנים ללא הרף, ולמעשה אנחנו ערימת בועות, ואין אני. עכשיו, אני נורא אוהבת את הדברים האלה, נכון שלבי שייך לגורגיאס אבל גם הרקליטוס מאוד חביב עלי (הכל זורם, הרי אנו והרי אין אנו, אצטרה). בהמשך הקורס, הרגשתי הרבה מאוד כמו ערימת בועות, אבל לרוב, ערימת בועות מאושרת.

קצה

ערימת בועות

מתמכרת חזרה אט-אט

עם חושי כתיבה מופחתים לעת עתה

[אבל, גם זה יעבור! ]