אני לא מצליחה לישון.

באיזשהו ספר של מילן קונדרה, אחת הדמויות מבינה פתאום שכל הקשרים הבאים שלה, כבר לא יהיו עם בחורות חדשות, רק עם בחורות מהעבר.

פתאום חשבתי על זה, ועל כמה בעצם יותר ויותר קשה לעשות עלי רושם ככל שהזמן עובר. אם פעם הייתי נקשרת בקלות, היום צריך בשביל זה הרבה יותר. אם פעם כשהיה לי רע זה היה סוף העולם, היום אני יודעת שזה יעבור. אם פעם כשהכרתי בחור הייתי מסוגלת עוד להתאהב, סתם ככה, בלי לשאול יותר מדי, ולהיות בעננים; היום זה כל כך הרבה יותר קשה. וגם כשזה קורה, אני כבר למודת נסיון. אני יודעת שיהיה נחמד, ואז יגמר, ואז יכאב, ואז יעבור, ואז שוב.

יש בי כבר מן אדישות פנימית כזו לכל זה.

זה גם כבר לא נראה לי כל כך חשוב מה אני עושה, אם אני אהיה מובטלת שחיה על חשבון, אם אני אעשה לעצמי קריירה במשהו, אם אני אעבוד בזה או בהוא, אם אני אכתוב יותר טוב או פחות, אם אני אחיה בעיר או במדבר או על אי בודד, בזוג או לבד ועם חתולים או בלי.

גם כשאני נשברת, אני כבר לא נשברת באמת.

כבר שנים לא הצלחתי לגרור את עצמי לשקול התאבדות. גם כשממש ניסיתי.

כאילו אני כבר לא חיה בכל הכוח.

עכשיו זה קצת מעציב אותי, אבל אפילו זה לא יותר מדי.

זה באמת לא קשור, אבל תגידו, היא לא מזכירה לכם את איריס חטאים?