טוב, נמאס לי לצנזר. once again, סיפורי דייטינג.

אזהרה: לפני יומיים יצאתי עם מישהו שקורא את הבלוג. הפוסט הזה הוא עליך. אני לא יודעת אם בא לך לקרוא. את הפוסט הזה וגם את הפוסט הבא (ואולי עוד כמה שיהיו בקרוב). לשיקולך. לי בא לכתוב. בלוג שלי.

והיום, ילדים, נלמד איך לעשות על בחורה רושם טוב, ואחר כך להרוס אותו באופן יסודי.

שלב א': היה חכם, אדיב, מעניין ומתעניין

דבר איתה שעות בטלפון, הפגן דיבור קולח, אוצר מלים עשיר, ואינטיליגנציה. ספר לה דברים שהיא מתעניינת לדעת (במקרה שלי, לדוגמא, הרצאות מעמיקות בנושאים חסרי שימוש, כגון - מהו קוד המינג, איך עובדות טכניקות שידור סלולריות כמו GSM, האסטרטגיה העסקית של ביל גייטס, או איך גונבים כסף באמצעות האינטרנט). זכור פרטים עדינים מהבלוג שלה, והתעניין בפרטים שאינם מופיעים. משוך את השיחות לאורך תקופה ארוכה על מנת ליצור סקרנות וציפיה.

שלב ב': תן לבחורה את ההרגשה שהיא במבחן, ושהיא לא מוכיחה את עצמה מי יודע מה

למשל, שלח לה חידה מקצועית באימייל, ואחרי שהיא תפתור אותה בשביל הכיף, הסבר לה באריכות ובפירוט יתר איפה היא לא דייקה, עד שהיא תקטע אותך. (אני אציין רק שהוא היה עייף ואחרי יום קשה, וחשבתי, דברים כאלה יכולים לקרות.)

שלב ג': השווץ בכסף שלך

דבר בלי סוף על העבודה המאממת שלך, על הקניות היקרות שאתה עורך כעניין שבשגרה, והצע לקחת אותה למסעדה נורא יקרה.

שלב ד': פגישה, וביקורת מסעדות

אז נפגשנו. ביקשתי שיאסוף אותי מנקודה X, מקום מוכר באמצע תל אביב, המרוחק באופן סביר מביתי. איכשהו, החושים שלי העדיפו בינתיים, שהוא לא ידע בדיוק איפה אני גרה.

מההתחלה, היה יותר מדי ברור שהוא יותר מדי גיק בשבילי.

הגענו למקום. היה מלא, בעיקר קהל מבוגר. היה מעוצב באופן שמשדר, "אנחנו מעוצבים". אני הייתי מעדיפה שיהיה קצת פחות לבן, אבל קשה להגיד שהבלוג שלי מעוצב ברצינות, והוא קיים כבר יותר משנה. שלא לדבר על זה שאני חיה בבלגן אטומי. השירותים שלהם, האואבר, היו מ-א-מ-מ-ו-ת!, ונורא הצחיק אותי שבאחד התאים היה חסר נייר טואלט. ישראל.

הגיעו תפריטים, יששכר הזמין לנו איזו שמפניה לפתיחה עד שאני אתלבט. לרוב לוקח לי שנה להחליט מה אני רוצה, וכאן התפריט היה טיפונת יותר פלצני מבדרך כלל. (בתרגום חופשי: אפשר היה לכתוב אותו מחדש, לתת שם לכל מנה שמעיד עליה, ולכתוב את התיאור כך שלא יהיה צורך להכיר את כל המילון העברי החדש למרכיבי מזון יאפיים, כדי להרגיש שאתה מבין מה אתה מזמין). אז יששכר אמר מה דעתו בלי לחכות לשלי, אמרתי מה דעתי כי במקרה דווקא היתה לי אחת, והזמנו 3 מנות ראשונות, שתי עיקריות, בקבוק יין ושתיה קלה. (ובסוף, כמובן קינוחים.) (הערה: אם אתם חסרי מוסר כמוני, תמיד תמיד תקחו פטה כבד אווז, ולא משנה מה.)

אחר כך הוא אמר שנדמה לו שאני לא כל כך שם, וסיפרתי לו בפתיחות שאופיינית לי עם קוראי הבלוג, איזה יום היה לי, איך הרגשתי, וגם שהייתי מרגישה יותר נוח, במקום קצת פחות. יששכר אמר שאנחנו כאן כדי לבחון את המקום ולא להיפך, ואמר, אז נכון שהם פלצנים, אבל נניח שעכשיו יהיה אוכל ממש ממש טוב?

ואז הגיע אוכל ממש ממש טוב, ואני התחלתי להנות. (ואני מתכוונת, ממש ממש ממש ממש טוב.)

טוב, את דעתי על הפטה כבד אווז כבר אמרתי, ונדמלי שהאוכל פחות מעניין כאן. אני רק אציין, שהאוכל בא במנות קטנות, מעוצבות (לרוב, יפה), והיה באמת טעים עד מאוד. אכן חוויה.

ליששכר יש גישה למסעדות, שאומרת, שכמו במוזיאון, באים כדי לטעום. לא צריך לאכול עד שמתפוצצים, לא צריך לגמור הכל מהצלחת, צריך להשאיר מקום לקינוח. אבל אם הוא לא היה כזה גיק, הוא היה לפחות שותה יותר יין. היין היה נחמד, אבל לא שווה מאתיים שקל. קניתי כבר יינות יותר טעימים ב- 30-40 בסופר, אבל אולי אני פרובינציאלית ולא מבינה מספיק בזה. (יששכר מצידו התלונן על המלצרית יינות, ועל כך שיש הבדל בין יין של 200 שקל ו- 300 שקל. אולי אני פרובינציאלית, אבל אני לא חושבת שהמחיר הוא הדבר היחיד שמשחק כאן תפקיד.)

בשאר הזמן, רוב השיחה שלנו נסובה על המקום, האוכל והמלצרים. יששכר שנא את מלצרית היין שלנו, קטל את התנהגותה, נימוסיה (אני לא הבנתי את זה), בגדיה (באמת היו לה מכנסיים איומות, אבל יששכר בעצמו לבש טי-שירט שחורה עם הדפס זהוב, שהיתה איכשהו יפה, אבל מהסוג שאולי היה באופנה באייטיז, ונראה כל כך גיק. התחשק לי לצחוק, למרות שהיה בזה גם משהו חינני), והמראה הכללי שלה (דווקא היתה כוסית). גם על האחרים הוא לא ריחם. אני חשבתי שחבל שהוא סובל כל כך בגלל עוולות שאני אפילו לא רואה, ומתישהו לא התאפקתי ושאלתי אותו אם הוא היה מלצר פעם. (נחשו.)

הוא שאל אם מצאתי את הבלוג שלו. לא, עניתי, לא חיפשתי. (איזה שקרן! הוא אמר לי שאין לו!!!!!!!!11)

אחר כך הוא עבר להעליב אותי. זה היה בסוף הערב, בערך בשלב החשבון. דיברנו על העבודה העתידית שלי, והוא המליץ לי בחום לעבוד בסוג פחות נחשב של עבודה, כי לטענתו אני "לא מסוגלת להשתלב" כרגע בצוות יותר רציני, יהיה לי קשה מדי.

כיוון שלא ממש מזיז לי לאיזו מסעדה יקרה אתה לוקח אותי, אני לא חושבת שזה נותן לך את הזכות להתייחס אלי בכזו עליונות, אמרתי לו מה דעתי. זה עבד בשלבים.

1- תני לו צ'אנס למצוא את הטעות לבד:

אתה נורא העלבת אותי כרגע.

באמת? איך?

בוא נחשוב.

אני באמת לא יודע. את רצינית או שאת צוחקת איתי?

2- טוב, נסביר.

על סמך מה אתה אומר שאני לא יכולה להשתלב בלעשות XYZ? על סמך החידה ששלחת לי? על סמך המעט שסיפרתי לך על העבודה הקודמת שלי, שהיו בה עוד המון דברים שאתה לא יודע? אני לא מסוגלת? אני?! אז מי כן? אתה מתייחס אלי כמו לילדה מפגרת. אל תעשה את זה. אני לא. אני נורא, נורא נורא חכמה. (צריך ב'מת לעצבן אותי כדי לגרום לי להגיד את זה בלי ציניות.)

תראי, אני יודע שיש לי את התכונה הזו, שלפעמים אני אומר דברים בצורה קצת, (...) ויש אנשים שזה נורא מפריע להם, ויש אחרים שמקבלים את זה שהיא שם, אבל דווקא את, עם כל הבטחון העצמי שלך, (רגע, אז בגלל שיש לי בטחון עצמי אני צריכה לאכול את החרא הזה? לא הבנתי.)

אחר כך הוא עשה איתי דיון על סובייקטיביות. זה היה מיותר לחלוטין, ובאופן כללי, אני לא ממליצה לאף אחד שאין לו לפחות טיפ טיפה רקע בפילוסופיה, להגרר איתי לדיון על סובייקטיביות. אני מוכנה להוכיח שאנחנו לא קיימים, זה לא משנה בגרוש.

3- האסימון נופל, סוף סוף

הוא התחיל להתחנף. הוא אמר כמה הוא חושב שאני מאוד חכמה ומוכשרת וכו'. הוא אמר שהוא חוזר בו מהיציאה הקודמת שלו, ושזה לא נכון, וגם אילו זה היה, הוא לא היה צריך לומר זאת. אחר כך התבדחנו קצת, הוא הסיע אותי בחזרה לאותה נקודה X ממנה יצאנו, אמרתי לו לילה טוב והלכתי.

אני חושבת שהייתי מספיק רעה אליו, גם בפגישה וגם בפוסט. הוא לא איש רע והוא קורא כאן. הוא לא מציג כאן את הצד שלו. אל תעשו לו רצח אופי בתגובות, כי אתם באמת לא הייתם שם.