למה זה חייב להיות כל כך פשוט? למה זה לא יכול להיות מסובך, מפותל, מלא משחקים, מניפולציות, אי-ודאות, תסביכים ובלגן? למה זה לא יכול לעשות לי קצת רע, רק קצת, מה כל כך קשה? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי.

עם כאלה דברים, אני יודעת להתמודד. עם אושר, לא.

כוסאמא של הויפסנה הזו, מי בכלל ביקש להיות מאושרת, היה לי טוב, אני רק רציתי להתרכז בלימודים.

כל העוצמות הרגשיות המטורפות האלה, האושר הזה, הבכי שבא לי פתאום לפני כמה ימים באמצע הצגה, וזו הצגה טובה, אבל זו רק הצגה. אני בכלל לא שולטת בזה. או היום בבוקר, כשנזכרתי במשו עצוב, איש אחד שאכפת לי ממנו ששמעתי עליו חדשות לא משו, ושוב בכיתי. אני רוצה את השריון שלי בחזרה. אני עבדתי הרבה שנים על הציניות הזו, אני צריכה אותה! תחזרי לכאן מיד, את שומעת!

המערכת יחסים הכי רצינית שלי נמשכה חודש, אי שם בסביבות גיל 17. היינו אותו דבר, חשבנו באותה צורה, לי לא היו עדיין צלקות, ועוד לא ידעתי לפחד מאושר. גם במערכות יחסים לא הבנתי מהחיים שלי.

אלוהים, כמה אהבתי אותו אז.

אחר כך שראל תפס, בצדק, את תפקיד האקס המיתולוגי בחיי. בסוף גם זה עבר. עכשיו אנחנו חברים טובים, למרות שמדברים רק לעתים רחוקות.

ועכשיו נועם,

מזכיר לי אותי, ממשיך לדקלם לי שיר שהתחלתי, אוהב מוזיקה שאני אוהבת, דברים לא קוּליים ולא יומרניים, מבין בדיחות מתמטיות,

מזכיר לי את שראל, מכין אוכל, מטייל בארץ, עמוק, אתמול ראיתי אצלו כדורי ג'אגלינג', מזל שהיו רק שניים, אחרת הייתי משתגעת.

רגוע, חכם, בטוח בעצמו, לא מנסה להרשים אותי,

אני לא בנויה לזה.

.carefull what you wish for, you just migth get it