הפוסט הזה הולך להיות נורא מבולבל, ממש כמוני.

דנה ספקטור כתבה טור על אנטישמניות. רובו לא ממש עקרוני לי, אבל, בפיסקה אחת היא גזרה לי את הלב לגמרי, וזה לא היה קשור למשקל בכלל.

עכשיו באים? היא שואלת. (ומתארת את תהלוכת הבחורים המוצלחים שהתחילו איתה כשהיא רזתה, לעומת בחורים קצת מוזרים, שרצו לפגוש אותה בשקט, כשהיא היתה שמנה. אני הורסת את הספקטור, לכו תקראו, נו.)

עכשיו באים? אני חושבת לעצמי כל פעם שמתחיל איתי בחור, יפה, חכם, מגניב ומתוחכם. עכשיו באים? עכשיו? עכשיו כשאני כוסית, יודעת להתלבש, צינית, לוקחת הכל בקלות, בטוחה בעצמי. עכשיו באים? עכשיו, כשיש לי ממשק משתמש כזה קל ונוח, user friendly? עכשיו באים? עכשיו, כשאני לא באמת צריכה?

פעם ממשק המשתמש שלי היה גועלי לחלוטין. הייתי סגורה, חסרת בטחון, לא שמתי לב איך אני נראית, כדי לפתח איתי שיחה היה צריך להתאמץ קצת יותר, ולפעמים זה נשמע מלאכותי נורא. לא זורם. אבל אם כבר הרגשתי עם מישהו בנוח, זה כן זרם. כשמישהו היה טורח להתחיל איתי, האישיות שלי עניינה אותו. אותה ישות חמקמקה, שאוהבת עומק, אינטלקטואלי ורגשי, שלוקחת ללב הכל, שיודעת להפגע כל כך הרבה, זאת. ואם אחד כזה היה מוצא חן בעיני, היה יוצא מזה יותר מאשר לילה אחד. ואם לא, לא תמיד הוא היה מושך בכתפיים והולך כל כך מהר, לפעמים היה נשאר קצת בסביבה לפני שהתייאש.

מאז, הכל השתנה. קשה להסתדר בעולם הזה עם מידה כזו של רגישות, ובלי בטחון, מראה נורמלי ויכולת לנהל שיחה. הכל מיומנויות נרכשות, ולי היתה הרבה מוטיבציה ללמוד אותן. אז למדתי. לאט, אבל ביסודיות.

יש לי צדדים מאגניבים באישיות, אני יודעת להיות נורא שטחית כשבא לי, לא מחפשת עומק, לא נותנת לשום דבר להטריד אותי יותר מדי, בשביל מה. אני יודעת לנהל שיחה, ולא נפגעת מכלום.

הבחורים שמתחילים איתי היום, אני אף פעם לא יודעת אם הם עושים את זה כי אני מוצאת חן בעיניהם, או פשוט כי הם היו בסביבה, היה להם משעמם, וממשק המשתמש הנוח שלי היה שם בסביבה גם כן. בדרך כלל הם לא נשארים בסביבה כל כך הרבה זמן, ובדרך כלל גם לי לא ממש אכפת, ויש לי את כל הציניות בעולם כדי לצחוק על זה.

לפני כמה ימים, זאתי אמרה לי, בפגישה השבועית שלנו לקפה [כרגיל, ישבנו 3 שעות והמשכנו לקשקש על דברים שלא כותבים בבלוג {נה נה נה נה נה! <אייקון מוציא לשון>} גם הרבה אחרי שסיימנו את כל מה שהזמנו] שאני עדיין צינית, פשוט, יש לי גם צד מושי. הכחשתי, כמובן.

כולם אוהבים צד מושי. לא צד מושי קיטשי כזה, של מישהו שמנסה להיות חמוד, כדי שיאהבו את הצד המושי שלו. צד מושי כזה, שיוצא בלי שמתכוונים, כשלא מנסים להיות, כי, הוא פשוט שם. הצד הזה שמקשיב, שעוזר, שאכפת לו באמת. אין דבר יותר מקסים ונוגע ללב, מצד מושי. כי הוא אמיתי, כי הוא רגיש, כי הוא כנה. כולם אהבו את הצד הזה שלי, אי אז, כשעוד לא הכחשתי אותו כהלכה. לאו דווקא את שאר האישיות, אבל, לפחות את זה, כולם אהבו.

כולם, חוץ ממני.

אני שנאתי אותו.

צד מושי הוא מסוכן ומכאיב. צד מושי הוא נורא פוגע. הוא הבטן הרכה הזו, שיכולה לחטוף מכות, ועוד מכות, ועוד מכות, ואז להתכווץ, ולהפגע, ולדמם, ולכאוב כל כך. ואז לחטוף עוד מכות. ושוב להפגע, ושוב לכאוב, ולא, זה לא פחות כאב כשנשברתי לרסיסים עוד פעם, זה כאב בדיוק אותו דבר, ולפעמים יותר, כי שאלתי את עצמי, עד מתי? וגם זה הכאיב. ופעם, פעם אולי הייתי מוכנה לזה, להתרסק ולאסוף את עצמי מחדש ואז לקפוץ שוב פנימה, גם אם אני אשבר שוב, כי אחרת, איזה מן חיים אלו, שלא מרגישים בהם? אז זה עבד פעם אחת, ופעם שניה, ופעם שלישית אולי גם, אבל, מתישהו, התעייפתי.

למה שאני ארצה דבר כזה?

אז חינכתי אותו כמיטב יכולתי, דיכאתי אותו, התעלמתי ממנו, החבאתי אותו, ועשיתי כל שביכולתי כדי להפטר ממנו לגמרי. ולמראית עין, לאיזו שניה, היה נדמלי שהצלחתי.

ועכשיו, הוא שוב מציץ החוצה, מרים ראש. אני רק רוצה לחנוק אותו בחזרה, שיכנס למאורה שלו, שלא יפריע לי, אני מסתדרת מצויין בלעדיו, טוב לי, תודה רבה. יש לי ציניות במקומו, אני נורא אוהבת את הציניות שלי, היא יופי של מנגנון הגנה, כיף לי איתה, היא משעשעת אותי, וכולם אוהבים ציניות, לא רק צד מושי!

כשכתבתי את הפוסט הזה בראש (שם, אגב, הוא היה הרבה יותר מוצלח מהגבב הלא ברור הזה, אני בטח אערוך ואערוך עד שתצא נשמתי), נזכרתי פתאום בכל הבחורים שיצאו איתי להרבה יותר משלוש פגישות, ולא רבו איתי בכלל, ולא התלוננו עלי, ואז זרקו אותי, אפילו רשמית. הם אמרו לי כמה אני נפלאה ונהדרת, כמה כיף לדבר איתי וכמה אכפת להם ממני, אבל הם לא אוהבים אותי, לא ברור למה.

[והם אפילו התכוונו לזה, כי הם נשארו בקשר איתי, באופן אקטיבי מצידם.]

ואני, אני שתקתי, משכתי בכתפיים, הצד המושי שלי, מאחורי השריונות, התמוטט והתרסק ובכה וכאב נורא, אבל בקול רם, לא אמרתי כלום, כי אני הרי מכחישה שהוא קיים, ואני לא נפגעת אף פעם, מה פתאום, ואם כן, אז נורא מעט וזה ישר עובר לי. ברור, לא?

ואז חשבתי לעצמי, אחרי שהרצתי את כל זה בראש,

להפגע אני נפגעת בכל מקרה,

וחשבתי גם,

שאף אחד לא אוהב בחורה מפני שהיא טובה במתמטיקה, או זוכרת איזה שיר של רחל בעל פה, או כי היא ממש מגניבה וצינית,

ואולי יש איזה משהו, אחר, שאפשר אולי לאהוב, ממש לא בטוח, אבל, אולי,

והוא נמצא מתחת לכמה שכבות עבות של ציניות, ומנגנוני הגנה אחרים, ועד כמה שזה תלוי בי, לא מראה לעולם שהוא קיים בכלל.

וכן, אני עדיין רוצה את מנגנוני ההגנה שלי בחזרה, זה לא בריא להפטר מהם ככה בבת אחת, צריך לאט לאט. אני פוחדת ככה.

[אני לא חושבת שזה קשור בנועם, הפוסט הזה. אבל הוא קשור אלי.]