אתם מכירים את זה, שיש לכם מן ודאות ברורה כזו של העתיד? זה קורה לי כל הזמן.

כשפיטרו אותי מהעבודה האחרונה שלי, ראיתי את זה בא חודשים לפני. הבוס שלי חשב שאני מטומטמת, ואני אפילו כבר לא נעלבתי, לא פחדתי, וכיוון שלא היה לי מה לעשות בקשר לזה, אפילו הלכתי לחפש עבודה אחרת, אבל היו איתה כמה בעיות. (כמו, שילמו שליש, רצו התחייבות, והכי גרוע, והחלק ששבר אותי, שלא ידעתי מה באמת הסיכוי שלי להתקבל. אז ויתרתי מראש, כי נורא רציתי. 'פגרת.) את העבודה ההיא לא ממש סבלתי, היא היתה מעצבנת, משעממת וטיפשית. לא היתה לי שום מוטיבציה לזה, רק הכסף, וגם זה כבר היה פחות לחוץ. כבר שקלתי לעזוב.

מקרה אחר, יצאתי עם מישהו, עוד לפני שהתחיל ידעתי שזה לא יעבוד. בכל זאת התחיל, ובכל זאת יצאנו. בערב הראשון מצאתי את עצמי באמצע סיטואציה דביקה ורומנטית. "קצה!!" נזעק קול קטן בתוכי, "את בסיטואציה דביקה ורומנטית! זה לא יעבוד!", "אוף תשתקי!" עניתי לעצמי, "אני כאן עכשיו." כמה פגישות אחר כך הוא זרק אותי, רשמית, ואפילו פנים אל פנים. זה לא יעבוד, הוא אמר לי. (ואני כבר חשבתי, בשביל זה באת? מה כל הדרמה? לא יכולת להגיד לי בטלפון?) כן, אני יודעת, עניתי. אחר כך הוא ניסה לדבר עוד קצת, אבל זה היה די מלאכותי, ולא היה לי זמן וכוח אליו. אחרי שהוא הלך התקשרתי לגיא להשוויץ.

ועכשיו,

כאילו יותר מדי שלווה יכולה להרוג כל דבר,

נפגשנו אתמול בערב, אולי מתוך שעמום של שנינו, אולי כי היה יום שישי,

(יש ליום הזה איזו השפעה איומה על אנשים, שלא נדע),

אחרי שדווקא ביום חמישי היה מאוד נחמד,

ופתאום כלום,

ופתאום סתם,

אני לא יכולה ממש להסביר את זה,

ודווקא כבר לא רציתי ממש שיגמר,

וגם לא ממש נגמר עדיין,

אולי אני סתם ב"סרטים",

אולי זה wishful thinking, (קשה לדעת אצלי),

אבל לדעתי התסמינים כל כך ברורים שקשה לי להאמין שאני טועה.

(אני?! טועה? NO WAY! אני יודעת הכל!)

אני לא יודעת אם אני שמחה, או עצובה, וגם אין עדיין את תחושת ההקלה הזו, של סוף של אושר, של מכות שמחזירות אותי לחיים, ולציניות, כי בינתיים, כאמור, לא קרה כלום, רק ציפיה, ואפילו לא מורטת עצבים.

ועכשיו, כיוון שהפוסט הזה לא ברור בגרוש, תרגום:

נועם הולך לזרוק אותי, ואני כותבת את זה כדי להגיד "ידעתי! ידעתי! אמרתי לכם!"

(למרות שיהיו ממש פאדיחות אם יתברר שאני טועה לגמרי, אבל מה כבר הסיכוי שזה יקרה?).

ראיתי את הסרט B Cool, ואהבתי.

(הערה זו לא לוקחת שום אחריות על חוויות עתידיות של קוראים שיחליטו על דעת עצמם לראות את הסרט.)

אני בטוחה שהיה עוד משו שרציתי לכתוב בסוף הפוסט, איזו המלצה, או הלצה, או בונוס, אבל שכחתי. לא אכפת לי להזדקן, אבל אני רוצה את הזכרון שלי.