בשתיים בלילה הכרחתי את עצמי ללכת לישון, ובעשר הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה.

אכלתי קורנפלקס, התארגנתי וצעדתי לי אל הרכבת, הגעתי בזמן בלי למהר (וזה לא קורה הרבה). בדרך קראתי את הבקכות, והיה ממש מגניב. החלטתי לדלג על הערך החינוכי של המבוא ולהנות מהמחזה. המקום היחיד שנעזרתי בהערות, הוא כשדיוניסוס אומר לפנתאוס, "על פי שמך אתה מועד לפורענות." מסתבר שפנתאוס זה יגון/ אבל/ קינה. ושאפלטון אמר משהו על כך שלשמות יש זיקה מיידית למושאים שלהם. חשבתי כמה זה נכון, וכמה טוב ונפלא שהחלפתי את השם שלי, משם שמתאים כמעט לשם שמתאים בדיוק, וכמה אני מרוצה מזה.

אחר כך הרכבת הגיעה לרחובות, ואני ניגשתי למזכירות של המדרשה, אמרתי שאני רוצה להפסיק את לימודי, ושאלתי מה אני צריכה לעשות. בינתיים זה מסתכם באיזו הודעה ואיזה טופס טיולים, שאני עוד צריכה לחזור בשבילו.

אחר כך הלכתי לפקולטה שלי, פגשתי את רוב החברים הויצמנונים שלי, סיפרתי להם מה קורה איתי (הם כבר שמעו שאני עוזבת), הם אמרו כמה זה טוב להרוויח כסף בהייטק, במיוחד עכשיו כשהשוק במצב טוב, וכמה זה טוב לטייל, ואיזה כיף זה. חברה אחת הציעה לי ממש לחפש עבודה בעיתון, ולשלוח קורות חיים לחברות. לי זה נראה סתם מעייף, ממש לפתוח עיתון? בשביל מה? זה לא שאני רוצה אתגר ועניין בעבודה, אני רוצה לעשות משו נורא דבילי שלא צריך לחשוב בו יותר מדי. לחשוב זה מעייף.

אחר כך הראיתי למישהו את הבלוג שלי, ואז הגיע עוד מישהו מהפקולטה, שמכיר אותי קצת פחות טוב, אז הזברתי לו את עצמי: אתה מכיר את השלב הזה, של אנשים אחרי צבא, שחוסכים קצת כסף בעבודה, ואז נוסעים להודו, ואז חוזרים לארץ וחושבים מה הם רוצים לעשות עם החיים שלהם? אז אני שם.

אחר כך הם דיברו על המאמר שהם קוראים להרצאה הבאה, והם, הם חלק מזה, זה מעניין אותם, וזה טוב בשבילם, המקום הזה.

אחר כך קבעתי לאנץ' עם בוקי, אכלנו במזנון החביב עלי, האוכל היה טעים וזול כרגיל. אני חושבת שארוחת צהריים מלאה ב-17 שקל זה משהו שאני אתגעגע אליו, במיוחד שהיא גם טעימה ובריאה ולא מלאה בהמון שמן וכל זה. קשקשנו וריכלנו והיה כיף. אחר כך בוקי הלך לדרכו ואני הלכתי לאכול קינוח בויקס עם חברים שלי, שאכלו שם משום מה. (אני לא מבינה אנשים שאוכלים בויקס. מקום שמוכר לזניות ופסטות בסביבות ה-20 ומשו שקל, או סלטים, או כריכים. זה טעים, אבל זה לא משביע אותי בצהריים, ויחסית למחירי המכון זה יקר. מה שכן, שם יש יותר הרגשת בית-קפה כזו.) אכלתי מוס גבינה, היו תותים למטה והיה טעים.

דיברתי קצת על הויפסנה, ועל זה שפשוט לא מתחשק לי לעשות את התואר.

אחר כך הם הלכו לשיעור, אני נשארתי עוד קצת בפקולטה, חיפשתי עוד מישהו שלא היה, והלכתי הביתה.

בדרך קניתי שני זוגות מכנסיים בעזריאלי, דיברתי בטלפון עם ראש המדרשה ואמרתי כמה ויצמן מקום נפלא, ושאני עוזבת כי זה לא הכיוון שלי בחיים, הבטחתי לשלוח לו ולעוד מישהו מייל על זה (החלטתי שעדיף מסמך וורד, כי בעברית אני הרבה יותר טובה, ובאמת לשם שינוי יש לי דברים טובים להגיד על משהו. זה הגיוני שקשה לי להתנסח?).

באתי הביתה, שלחתי את הקו"ח שלי לשתי חברות כוח אדם, ואני נורא גאה בעצמי (כמה זמן זה? כמעט חודש של בטלה?).

בסוף אני אעבוד, ואהיה בלחץ, ולא יהיה לי זמן, אני אתבאס לפרקים וכל זה. חייבים להכניס איזה גורם שלילי למשוואה באיזשהו שלב, אחרת איפה המתח?