עשיתי עכשיו משו ממש מפגר והתקשרתי לנועם.
זה טפשי כי, אם הוא היה רוצה לדבר איתי, הוא היה מתקשר, והרי כל הקטע היה שהוא עשה קולות שלא בא לו.
זה לא טפשי כי, אני רציתי לדבר איתו, בעיקר כי רציתי להבין מה קורה.
זה גם לא טפשי כי, שאלתי אם אנחנו מדברים, כי רציתי לדעת, במקום לשמור את זה בבטן, כמו שאני תמיד עושה.
זה כן טפשי כי, הוא אמר לי שזה לא ברור, ואת זה ידעתי לבד עוד קודם.
זה כן טפשי כי, כיוון שהוא לא במקום נוח לדבר, הוא אמר לי ש"נדבר", וניסיתי להסביר לו שזה אומר שלא נדבר. והוא צחק. וכמה משפטים אחר כך אמר, בואי נדבר מחר, טוב? ואז ידעתי שלא נדבר.
אני מצרפת בזאת רשמית את נועם לרשימת הבחורים שזרקו אותי על ידי זה שהם נעלמו.
אני כועסת עליו, כי לי היה נדמה שיש בינינו משהו, וזה נמשך קצת יותר משתי פגישות, ואני חושבת שהוא היה יכול להשקיע בי שיחת טלפון, ולא לחכות שאני אעשה את זה.
אני עוד יותר כועסת עליו, כי היה אכפת לי, לשם שינוי, והוא פשוט לא רוצה אותי, בלי שום סיבה מיוחדת, רק בגלל איך שאני, ממש כמו שבהתחלה, הוא רצה, בלי שום סיבה מיוחדת, בלי לדעת עלי שום דבר, רק בגלל איך שאני.
וזה כואב.
ועכשיו אני צריכה לחזור לדייטים מגעילים עם כל מיני דפוקים מסוגים שונים שלמי יש כוח אליהם בכלל, ולכתוב עליהם פוסטים משעשעים ציניים אחר כך, במקרה הטוב, ולהזדיין איתם בלי חשק, במקרה הפחות טוב. (למרבה הצער, אין זיונים בבלוג הזה, הצנזורה אכזרית.)
לא, אין שום סיכוי שאני אפסיק לצאת עם בחורים, בואו לא נשלה את עצמנו, למרות שזה נורא מפתה.
ואין כאן תגובות, כי מי כמוני שונאת חיבוקים וירטואליים, ואין הרבה דברים אחרים שאפשר להגיד על הפוסט הזה.
[הערה: אני מסוגלת לצאת עם בחורים ולא לדבר איתם שבוע באמצע, ושזה יהיה בסדר {ולפעמים גם חודש, אבל זה בגלל שאני דפוקה}, אלא שכאן, נו, זה עבד בקצב קצת שונה מהקצב הרגיל שלי.]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
