זה היה יום שבת. כמו בכל שבת בבוקר, קמתי והלכתי לאכול. במטבח חיכתה לי כוס עם מיץ תפוחים, מכוסה בצלוחית פלסטיק קטנה, וסנביץ' שוקולד עטוף בשקית ניילון. אחרי שאכלתי, ניגשתי לבידור של שבת בבוקר, נייר עם כמה תרגילים של חיבור וחיסור. הייתי בערך בת 4.

2+5 = 7.

8-3=5.

1+2=3.

7-9.

כמה זה 7-9? חשבתי על זה, ולא הייתי בטוחה. פתרתי את שאר התרגילים, ואת זה השארתי לסוף.

הלכתי לי בסלון, במעגלים, וחשבתי על הבעיה. כמו שאני רואה את זה, יש 2 אפשרויות. או 0, או 2. בעצם, לא נראה לי שמותר לעשות דבר כזה, אבל זה כתוב בדף, אז כנראה שאפשר. אפס זה הגיוני, כי 9 יותר גדול מ-7, ואם הורדנו 9, לא נשאר כלום. מצד שני, זה לא הגיוני, כי אז 7-9 זה כמו 7-7 וגם כמו 7-8, והם צריכים להיות שונים. האפשרות השניה, 2. 2 זה לא הגיוני, כי כאילו בגלל שהורדנו יותר, קיבלנו תוצאה יותר גדולה, וזה לא הגיוני. מצד שני, יש לזה את התכונה הנחמדה לתת תוצאה שונה ל 7-8. זה אומר שהסדר בחיסור לא משנה, ממש כמו בחיבור. זה לא נראה לגמרי הגיוני, אבל 0 נראה הגיוני פחות. אז בחרתי 2.

זו היתה הבעיה המעניינת הראשונה שנתקלתי בה.

אמא ציירה קו קטן משמאל ל-2 והסבירה לי מה זה מספר שלילי.

לפני כמה שנים, הזכרתי לה את זה. היא טענה שהם בכלל לא חשבו שזה חומר חדש, כי איזה חבר שלהם שאהב לתת לי תרגילים, הסביר לי את זה קודם. כיוון שאני לא זוכרת את האירוע לכאורה הנ"ל, אני שוללת את קיומו. הם פשוט נהנו להתעלל בי.

עכשיו אתם מבינים איך יצאתי כזו.