| |
תודה ולהתראות |
| 4/2005
לפני שיצאתי מהבית שאלתי את שמשון איך אני נראית והוא אמר שמצויין, כאילו אני זורחת מבפנים. אמרתי לו שבא לי למות, ואז אמרתי שסתם אמרתי, והלכתי.
ברחוב ראיתי את זאב הולך עם חברה שלו, אבל הם היו בצד השני של הכביש ואני חושבת שהוא לא שם לב אלי. מיד הסטתי את המבט ממנו, הרגשתי דחייה, שנאה, ויותר מהכל, חוסר רצון להתמודד איתו כרגע.
ישבתי בפאב עם חברה שלי וחבר שלה. אני אוהבת פאבים. וספציפית את המקום הזה. אהבתי את המוזיקה. ולא יכולתי להנות, הבדידות הכתה בי מתוך הקצב, אחר כך היתה לי סחרחורת ופחדתי שאני אתעלף, או סתם אקיא. זה עבר, וגם מצב הרוח שלי השתפר פתאום. אני אפילו לא יודעת אם זה היה גופני או פסיכולוגי. אולי גם וגם. בכל זאת הלכתי הביתה. עוד קודם אלונה חיבקה אותי, אמרה לי שהיא עצובה שאני עצובה, ודאגה לי.
אבל אני, גם כשיש סביבי המון אנשים, אני עדיין מרגישה לבד.
אאוטסיידרית.
כן, גם בישראבלוג. כאילו, דה.
ותרגום בגוף הסרט: כמו תמיד, אני לא רוצה חיבוקים וירטואליים, הם לא עוזרים לי, הם מעצבנים. אני לא צריכה שתגידו לי שאני כן אאוטסיידרית או שאני לא. אני יודעת ש, אני שומרת את עצמי לעצמי, וגם כשאני כבר אומרת מה מטריד אותי, אני אומרת את זה כשזה כבר מבושל. כשאני כבר יודעת מה לעשות עם זה. סוג של קונטרול פריקיות. אה, יש לי איפשו שיר של רחל על זה, שניה.
לְעַרְטֵל פִּצְעֵי הַנֶּפֶשׁ וּמַדְוֶיהָ
וּזְהוּבֵי הָעֶצֶב הַטָּמִיר
בִּפְרוּטַת מַבָּט חוֹמֵל-תָּמֵהַּ
לְהָמִיר?
לֹא! נִבְחָר לִי בִּשְׂרִידֵי הַכֹּחַ
לְהַשְׁמִיעַ קֶלֶס שַׁאֲנָן
וּכְקֹדֶם קַו הַתְּחוּם לִמְתֹּחַ:
"עַד כָּאן"...
תרפ"ו
[ותודה לפרוייקט בן יהודה]
[אה, ודרך אגב, עכשיו אני בסדר גמור. זה בא והולך, זה.]
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
