למה

לפני איזה שבוע התקשרתי לנועם ושאלתי אותו למה הוא לא מדבר איתי יותר. נועם אמר שהוא לא יודע, סתם, ההתלהבות פגה לה. זו היתה בערך כל השיחה. זה היה מעצבן, כי ידעתי את זה, בדיוק את זה, קודם. הייתי עצובה קצת, חשבתי שזה היה טפשי, כי לא למדתי שום דבר חדש, ושעה אחר כך כשישבתי לעשן וחשבתי על כל מיני דברים אחרים והייתי משועשעת שוב, שמתי לב שזה כבר לא מפריע לי, ולא ממש אכפת לי שהוא איננו.

מה שכן, שאלתי את עצמי מתי בפעם האחרונה שאלתי מישהו, למה. התשובה היא, כמובן, אף פעם. זה תמיד נראה לי טפשי לשאול, ושאני יודעת יופי את התשובה לבד.

רק כמה ימים אחרי כן, הבנתי מה קיבלתי מזה. קיבלתי ודאות. לא את הניחושים הקטנים האלה, אולי זה כי אמרתי ככה ואולי זה כי לא הייתי מספיק כזו או שהייתי יותר מדי כזו, ואולי הוא בכלל חשב שאני לא מעוניינת (חברים שלי דחפו לי לראש את זה. ככה זה כשאת כותבת בהרחבה על מישו, כי את מובטלת ואין לך שומדבר יותר טוב לעשות). וודאות, זה מאוד מרגיע.

בכל זאת, גם כשדיברתי איתו, לא היתה איזו התרגשות גדולה, סתם, כאילו עשיתי תרגול על יבש.

דווקא כמה ימים אחר כך, היתה לי איזו שיחה עם מישהו שיצאתי איתו קצת בעבר, לא העבר הנורא קרוב אבל גם לא רחוק נורא עדיין. אנחנו לא ממש מדברים, בדרך כלל, אבל היה לי משהו קטן להגיד לו. באופן לא מתוכנן, יצא שדיברנו קצת יותר. שממש, המ, תקשרתי איתו, קצת, לשם שינוי. זו היתה שיחה במסנג'ר, והרבה יותר קל לי לכתוב, מאשר לדבר ממש, עם קול וכל זה. זה לא ממש משנה הרבה, מה שאמרתי לו עכשיו, אבל היתה לי תחושת הקלה כזו אחרי כן. רוגע.

אני חושבת שתפקיד הבחורה במערכת היחסים הוא לדבר. אני די שונאת את זה, אולי בגלל החברים הצומיים שהיו לי לפני שנים, שהיו עושים לי שיחות ארוכות על יחסינו, ומה אני עושה ואיך זה מפריע להם, וכו' וכו'. אולי זה כי חצי מהשיחות עם אמא שלי הן על למה קשה לי לדבר איתה, וגם הן מעיקות ולא כיפיות. זה נראה לי אבסורדי, הקטע הזה, ופשוט החלטתי שהוא לא טוב, ומציק, וצריך להמנע מזה. לכן אני לא יוזמת שיחות אף פעם, וגם אם כן, אני לא יודעת ממש מה להגיד.

אני לא בנאדם מובן מאליו, ובמצבים מסויימים מאוד קשה לקרוא אותי. התגובות שלי כלפי חוץ, הן לא ביהביוריסטיות פשוטות, יש לי גם מניעים, ומטרות, וכשאני נפגעת, התגובה הטבעית שלי, היא דווקא לא להראות את זה. אני קשוחה, או יה. כשמישהו מוצא חן בעיני, התגובה הטבעית שלי, היא לא להראות גם את זה, לפחות לא מאוד. אני אדישה, או יה. אני כה קולית, האין זה נפלא?

המערכת יחסים האחרונה שהיתה לי שכמעט עבדה, היתה עם איש אחד שיודע לתקשר. הוא לא היה עושה לי שיחות מיותרות, אבל כן לפעמים, כשצריך. והיה אכפת לו גם מה עובר עלי, ולא רק איפה אני מפריעה לו. זה די נדיר, למצוא בחור כזה.

יום אחד, כשאני אהיה גדולה, אולי גם אני אצליח ליזום שיחות, כשיש בהן עניין לציבור, ולתקשר, ואפילו ממש פנים אל פנים, לא במסנג'ר ולא בטלפון, וגם לשמוע את הקול וגם לראות את המבטים, וגם לדעת שמישהו מסתכל גם עלי, ולא לפחוד מזה.