יש רגעים של צלילות. הכל ברור. אין ערפילים ואפשר לראות את כל ערי החוף ממפרץ חיפה עד לבנון.

ואז כמה עובדות לפתע מתחברות למציאות, והמציאות הזו הגיונית. אולי לא הכי נעימה, אבל הגיונית.

למשל, אני לא רוצה שיגעו בי.

בדיוק עכשיו יצא מכאן חבר של השותפים שלי, ושלח לי SMS שהוא היה רציני. מה זה רציני, אני לא יודעת. הוא דיבר איתי על סקס, שוב, וגם הציע כל מיני הצעות, חצי בצחוק, ואני לא יכולתי שלא לשנוא אותו על זה, כמו את כל הגברים שמסתובבים סביבי ורק מסתכלים עלי ככה. סקס זה רציני?

לפעמים אני אוהבת סקס. ולפעמים לא. עכשיו לא.

אני לא מאמינה בדבר הזה, שנקרא "אישיות". זו דרך של החברה לגרום לך לחזור על עצמך כדי שיהיה קל יותר לצפות את פעולותיך. אני לא מאמינה בלחזור על עצמי שלא לצורך.*

לפעמים זה מפחיד. מאוד לא יציב, לחיות ככה. ובכל זאת, זו עובדה. אני ערימת בועות. (תובנה מיום מספר 5 של סדנת ויפסנה האחרונה, שבו כל 5 דקות בערך שיניתי את דעתי לגבי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.)

כמובן ש, דווקא עכשיו, יש לי המון הזדמנויות לסקס. לא שזה קשה, בתור בחורה והכל, אבל בכל זאת, היזיז שלי מתקשר או מסמסם פעמיים בשבוע, הדייט של יום חמישי התקשר אתמול (לא עניתי) וסימסם היום, יש עוד מישהו שאני אמורה לפגוש, ועכשיו האדיוט הזה. (שהוא, אגב, חמוד בצורה מעיקה.)

אבל אל לי לטעות ולחשוב שאני רוצה מישהו מהם, רק מפני שבעבר רציתי. אני לא. כזאת אנוכי.

למה לא?

אני לא רוצה כי אין לי אנרגיות לזה.

אני לא רוצה כי אני עצובה.

כשאני עצובה, ואני בתוך מערכת יחסים, אמיתית, עם רגשות, גם אז קשה לי, נורא נורא קשה לי, להראות עצב. להזדקק. לבכות למישהו. אבל אם זה קורה, זה אולי המבחן הכי חשוב של בנזוג. האם הוא יכול לעזור לי כשרע לי. אם כשאני בוכה, הוא יודע לחבק אותי ולדאוג לי. אם הוא שם לב שמשהו לא בסדר איתי. אם יש בו אמפתיה אלי. כי אני לא בוכה סתם. לא לאנשים אחרים. אני לא מראה פגיעות משום מקום, או לעתים קרובות. ואני לא מבקשת הרבה.

אבל בדייטים, בדייטים זה לא ככה בכלל. דייטים ראשונים הם חלונות ראווה כאלה, מסעות פרסום, צריך לעבוד, צריך להיות חברותית ומצחיקה ומעניינת. צריך להיות סקסית. צריך להשקיע אנרגיה בזה. ואין לי אנרגיה. אני רק רוצה לישון. ואולי לאכול מדי פעם, אבל לא יותר מדי. אולי אני צריכה קצת תשומת לב, אבל סקס זה לא תשומת לב. לא במתכונת הסקס המהיר, מפלסטיק, שהסיפורים החד פעמיים הללו בדרך כלל נגררים אליהם. (ולא שסקס חד פעמי חייב להיות כזה, אבל זה הרבה, הרבה יותר נדיר. כל כך הרבה יותר.)

תם עידן הפלסטיק שלי, לעת עתה. אני מקווה.

אני גם יודעת למה אני עצובה. אני לא זוכרת מתי בחיים שלי הייתי כל כך מבולבלת וכל כך אבודה. בלי מטרה, בלי טעם. "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך."** ומי שאין לו? אני יודעת שיש לי למה. פשוט הדרך שלי אליו, לפעמים, כל כך סבוכה, שאני שוכחת, שאני לא רואה. אני צריכה לנוח. בגלל זה, גם לבלוג, אין לי הרבה אנרגיות. אל תכעסו עלי שאני לא כל כך כאן.

* וניטשה: "אשר בעל אופי הוא, חוויה אופיינית אחת לו, החוזרת ובאה שוב ושוב."

** גם זה ניטשה.