זה מתחיל לאט ובהססנות, בהתחלה קשה לך לתת אמון במישהו חדש. את כבר יודעת לזהות את הגרועים מרחוק, ולנקוט באמצעי זהירות ונסיגה מהירה. ואז, את פוגשת אחד שדווקא מוצא חן בעיניך, נכון שגם לו יש חסרונות אבל הוא לא מלא בכל כך הרבה דפקטים כמו האחרים. לאט לאט את מתחילה להתרגל אליו, לסמוך עליו, ולפתח תלות מסויימת. אז נכון, לפעמים גם אותו אי אפשר להשיג פה ושם, אבל זה עובר לו מהר, הוא לא טיפוס של מצבי רוח, ואת מוכנה לסלוח על זה, יודעת שאצל אחרים זה הרבה, הרבה יותר גרוע. יש ביניכם כבר מערכת יחסים של ממש, שנמשכת כמה חודשים על בסיס יומיומי, את די אוהבת אותו, בעצם, ואז, יום אחד, את נכנסת למייל, ורואה שלא הגיע שום דבר חדש, אבל שום דבר, גם לא כשאת יודעת שקיבלת תגובות לתגובות. ובזה אני אמורה לתת אמון. באחד שלא מספר לי שחיפשו אותי. אי אפשר לסמוך עליהם, אני אומרת.

העצוב הוא, שאני יודעת שאני אשאר איתו, כי בניגוד לגברים, בלי שרתי דואר אני ב'מת לא יכולה לחיות.

עריכה מאוחרת: איזה כיף, כתבתי פוסט זועם ולמחרת המיילים התחילו להגיע. לא חלילה אלו שפוספסו בדרך, אבל לפחות מאיזושהי נקודה. וכנראה שזה לא היה יאהו בכלל, אלא ישראבלוג. פאדיחות.

תודה למקס ולעטלף על התמונות של הקאונטר.

(וזה שהתמונה מרוחה, זה באשמתי, ובאשמת חוסר הידע שלי בתוכנות שעושות דברים גרפיים).