סוף סוף יש לי יום חופש, וכל מה שאני מצליחה לעשות זה להיות עייפה נורא ולא להצליח להרדם. ( איזה באסה).

זה נקרא ככה, חופש, כי לשם שינוי היום אני לא באף ראיון עבודה! כן כן, אני יודעת שזה מדהים, מזעזע ולא אנושי, אבל זה בדיוק המצב.

יום טיפוסי שלי, לאחרונה, נראה ככה:

אני מכוונת שעון מעורר ל-7, כדי שעד 8 ומשהו אני אצליח לקום, להתארגן ולזרוק את עצמי מהבית. לאחר לראיונות זה לא רצוי במיוחד, רושם ראשוני לא משו.

לא משנה אם הלכתי לישון בעשר בלילה או באחת וחצי, אני מתעוררת בסביבות 6, 6 וחצי, כי מאז ומעולם שנאתי שעונים מעוררים, ובכלל שמעירים אותי, ולמדתי לקום לפני הזמן. (אגב, שמתם לב איזו התמכרות איומה זו שעון מעורר? אתה מתחיל מאחד קטן, ואז אתה מתרגל אליו ומכבה אותו בלי לשים לב, אז כדי להסתדר אתה מגדיל את המינון, שני שעונים, בומבסטיים, ונודניק, וכאלה. הרעש של כמה מהדברים האלה, זה ידוע, כבר עורר מתים. העלייה במינון דומה להרואין, אבל לפחות מהרואין אפשר גם להנות.)

אני מסתובבת במיטה עד שבע ורבע, מנסה לתפוס עוד כמה דקות שינה ללא הצלחה. אני מתקשרת למודיעין ושואלת אותם איזה אוטובוס מגיע מכאן לשם. אחר כך, אם אני לא מתעצלת במיטה (בוקר. איכס) אני גם אוכלת משהו, ובוחרת בגדים.

בניגוד לדייט, שמתרחש בדרך כלל בערב, ראיון עבודה קורה בשעות היום. כיוון שהחולצות שלי מתחלקות לגופיות צמודות, חולצות צמודות, וחולצות לא צמודות שרובן מכוערות לאללה, אני נאלצת ללבוש גופיה. אולי לא הכי צנוע אבל פרקטי, כי בחולצות צמודות אני אזיע נורא, ורוב המראיינים שלי הם גברים שמבוגרים ממני בלא יותר מדי שנים, וסטרייטים. להיות מכוערת זו לא אופציה. (פעם היה אפילו אחד ממש ממש חמוד. לאכול אותו.) בכל זאת, למען הצניעות, לעתים אני לובשת חזיה. הקרבות קטנות. (האמת, עוד לא ראיינה אותי אף אישה. אבל מחר! מחר זה יקרה.)

אחר כך אני נסחבת פלוס מינוס שעה באוטובוס או שניים, ומאתרת את המקום.

אני ניגשת לקבלה ואומרת מי אני ושבאתי לראיון אצל זה וזה. הם לוקחים ממני תעודה מזהה, נותנים לי תג אורח (שימו לב, הוא הולך להיות מיותר לגמרי) ומבקשים שאמתין. אני שולפת ספר ומחכה. (אופציונלי: מילוי טפסים. רוב מה שרוצים שם כתוב גם בקו"ח שלי. תחי היעילות.)

אחר כך מגיע מישהו לקחת אותי, מעביר אותי את הכניסה בעזרת התג שלו, ומציע לי לשתות. אם לא ישנתי מספיק, אני לוקחת קפה. אחרת מים.

בעוד בראיונות הראשונים אשכרה הרגשתי איזו התרגשות, איזה מתח, איזה לחץ להצליח, הרי שכעת אני אפאטית לזה כמו לכל דבר אחר כמעט.

יש כל מיני סוגים של מראיינים, וכל מיני סוגים של ראיונות ראשונים, אבל בדרך כלל, הם שואלים גם שאלות מקצועיות. השאלות, כמובן, חוזרות על עצמן, פחות או יותר, בין מקומות שונים. אם הם שואלים שאלות ידע, אני יודעת את מה שלמדתי ועבדתי איתו, אבל יש תחומים שאני יודעת בהם רק את הבסיס. אם הם שואלים שאלות מחשבה, אני בדרך כלל יודעת, כי בתור תיאורטיקנית מסריחה, זו בדיוק ההתמחות שלי.

חוץ מזה, אנחנו עושים בלבולי מוח הדדיים בעל פה, על החברה, עלי, על העבודה הקודמת שלי, ועל הלימודים. אני אומרת מה השאיפות שלי בחיים, וכמעט מאמינה לעצמי. אני רגועה ונינוחה ונחמדה. הרי ברור שאני אמצא עבודה בסוף, ויש מספיק מקומות מעניינים, אני לא דואגת.

אחר כך אומרים שלום ותודה, מלווים אותי החוצה, סמול טוק במעלית, לוחצים שוב את היד, מעבירים תג כדי שאצליח לצאת, אני מקבלת בחזרה את התעודה מזהה שלי, ונוסעת הביתה בשלום. אם הראיון היה נורא מוצלח, אני מתקשרת בהתלהבות לספר עליו לבנאדם או שניים, כשאני מחכה לאוטובוס. מגיעה הביתה, השעה היא שעת צהריים או אחה"צ, אני נשפכת לישון לשעה שעתיים, כדי לחפות על החוסר שעות שינה, ואז אני לא נכנסת לבלוגים, כי יש גבול כמה אפשר להתמכר. (ז'תומרת, זה שנעלמתי, זה לא קשור לזה, אני סתם סנובית. ויש לי חיים לפעמים. [אה, שיט. לא בקול רם אמרתי לך! סליחה.])

יש לי כמובן המון חוויות מכל המקומות שהייתי בהם, ובעקרון צריך איזה פוסט מצחיק שמסווג אותם, אבל, אה, לא היום. (בכלל, אם אתם רוצים מצחיק, תבואו ביום שאני לא עייפה. אולי היה כדאי לכתוב אותו ביום אחר, ואז הוא היה יוצא, המ, מעניין ולא בינוני וארוך, אבל ככה זה. אין תמורה בעד האגרה.)

עכשיו אני מתחילה סוף סוף גם ראיונות שניים, ובקצב הזה, עד השנה הבאה אני אצליח לסיים את התהליך איפשהו, ואולי אפילו להיות מרוצה.

ולבלוגרית המקסימה ששיפצרה לי את הקורות חיים, שוב, המון המון תודה, אין לך מושג כמה זה עזר.

קצה

זונת הייטק לעתיד

מטיילת בארץ