ברגע השפל של היום, התקשר אלי אור וחטף את כל הקיטורים שלי. השעה היתה אחת וחצי, נתקעתי בנוה שאנן בחיפה ואיבדתי את המפתחות של האוטו. לא זכרתי מתי הרכבת האחרונה לתל אביב, והייתי צריכה עוד לעבור בבית הוריי לקחת את הדברים, ולאכול. בדיוק לפני כל זה, היתה לי איזו שיחה עם איש חכם אחד, שאמר כמה דברים שעוד רציתי לעכל. ומוקדם יותר היום, נתקלתי באיזו תוכנית טלויזיה בערוץ המקומי (כן, ראיתי טלויזיה! סקופ!) שדיברה על סיפורים ככלי בטיפול פסיכולוגי, והבאת האדם להתמודדות עם הדרמה של חייו. (ובתור בלוגרית, כאילו דה?! ברור שאני רואה את החיים שלי כסיפור. אני דווקא מתאמצת לברוח מזה, ולראות אותם כ-חיים, לדעת שלא כל אקדח שתלוי על הקיר במערכה ראשונה יורה במערכה שלישית, יש כאלה שסתם שוכחים מהם, יש אפיזודות שאין להן משמעות מעבר לעצמן, ובכלל, יש המון דברים אקראיים, חסרי משמעות, וחוץ מזה, אם לא הייתי נמשכת כל כך לחיים מלאי הרפתקאות, עלילה ועניין, אולי הייתי יכולה להיות מאושרת יותר באיזו צורה משעממת. אבל אולי יש גם אנשים שיש להם את הבעיה ההפוכה. נו שויין. ואו, נסחפתי עם הסוגריים, הא?)

אבל אור הוא איש חביב ורגוע, וצריך כנראה קצת יותר מזה כדי להוציא אותו מהשאנטי שלו. גם הוא למד בערך איתי בטכניון, והיה ההיפך של הסטיגמה על המקצוע הכה-חנני שלנו. (בפינצטה אספתי אנשים כמוהו שם, בפינצטה.) כשפגשתי אותו לאיזו בירה באייריש האוס לפני איזה חודשיים, הוא סיפר לי איך גם לו נמאס מהתחום שלנו, והוא התפטר מהעבודה ורוצה לעבור תל אביבה לעשות משהו מעניין עם החיים שלו. אז עכשיו הוא בישר לי שהחליט לסוע עוד קצת למזרח במקום, ואני סיפרתי איך אני חושבת לעשות אותו דבר, עם הלוואה קטנה. למה לי הייטק עכשיו?

אחר כך באו כל מיני מחשבות על זה שאני מחליטה החלטות נורא לאט, ומתבשלת איתן, ובעצם אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, ופשוט פוחדת לעשות את זה. למה שאני לא אסע ודי?

משך שעה שעתיים כל הסיפור הציק לי נורא, ואז זה פשוט נמוג.

הרעיון לסוע עם תיק של חובות על הראש, של משהו לעשות אחרי שאני אחזור, לא קוסם לי יותר מדי.

מה שכן, הרגשתי חוסר עצום באנרגיות להתמודד עם כל זה, עם כל החיים שלי כרגע.

הדירה מעצבנת אותי. שמשון ויובב נורא נחמדים, אבל מג'וייפים לאללה. מעולם קודם לא שקלתי כל כך ברצינות את האופציה לגור לבד. (אין לי כסף. אבל מותר לחלום).

עבודה שאני לא רוצה (שעדיין אין לי). ז'תומרת, אני יכולה לשכנע את עצמי שזה אותו דבר מבחינתי כמו כל דבר אחר, אבל אני יודעת יפה מאוד שלא. אני מביטה בערגה על מודעות של מסעדות שמחפשות מלצריות, וזה אומר הכל. (תמיד רציתי להיות מלצרית. ההורים שלי מעולם לא הבינו את הדחף שלי לעבוד בכלל, במקום להתחיל ללמוד ושהם ישלמו, לכן זה נדחה קצת. בנסיון הראשון הייתי גרועה, ובנסיון השני המקום היה נורא, וברחתי. אני עדיין פוחדת שאני לא מסוגלת לעשות את זה כמו שצריך. ובכלל להסתדר בחיים. מחוץ למשבצת שלי. אוי, זה נהיה פוסט פסיכולוגי. אמאל'ה.)

אני חושבת שלא צריך לציין את זה, אבל אני גם לבד. ולמרות שאני נוטה יותר למצב הזה מאשר לחיות בזוג, ולמרות שרוב הבחורים פשוט מעצבנים אותי, זה לפעמים באסה.

מצד שני, לכי תדעי איך תחזרי מהודו, את הרי יכולה להפוך את עצמך לגמרי שם, כבר עשית את זה כל כך הרבה פעמים, הרי את העתיד הזה את לא רואה ולא מנחשת ולא מבינה, את לא מצליחה לכמת אותו בכלל, הרי אי הודאות הזו היא שמזעזעת אותך, במיוחד כשאת מושכת אותה לאורך זמן. ואז, כשתחזרי, אז להתחיל לחפש מאיפה להביא את הכסף?

אני רוצה לסיים ולומר, בהתקף לא ברור של כנות לא צינית, שאני לא מסתובבת הרבה בבלוגים עכשיו לא בגלל סנוביות, בניגוד למה שכתבתי בפוסט הקודם. יש כאן דווקא המון אנשים שאני אוהבת. ושאני רוצה להתייחס אליהם. אלא שזה דורש ממני המון אנרגיות, לפעמים, ופשוט אין לי אותן כרגע. סליחה.

אה, נזכרתי. איזה כיף זה לנהוג, אלוהים. והכי כיף, ברכב עם הילוכים, בעיר הררית שזקוקה להם, ושאת מכירה ככף ידך. התגעגעתי.