בזמן האחרון יש לי תהיות קיומיות בקשר לבלוג.

לפני אי-אילו שבועות התגלגלה לידי איזו מחברת עבה בכריכה קשה, ותוך יומיים היא הפכה ליומני היקר. דבראשון ערכתי רשימה של נושאים שאני יכולה ולא יכולה לכתוב עליהם בבלוג. סרפרייז סרפרייז, זה כולל לא מעט ממה שמטריד אותי, או ממה שמעניין אותי לכתוב. יש דווקא לא מעט דברים שאני יכולה לכתוב עליהם בחופשיות מוחלטת, אבל לפעמים זה נראה לי משעמם או ביצתי מדי.

למשל: לפני כמה שבועות נסעתי ברכבת, ולידי, מסתבר, ישבה בלוגרית צעירה ויפה עם לק שחור על הציפורניים. היא דיברה על כמה כיף זה מפגשי ישראבלוג ואני ניסיתי להזביר לה שאנשים בגילי כבר לא באים לשם (בשלב מציאת המכר המשותף נכשלנו חרוצות, אני והיא) ושצריך אולי לארגן מפגש זקנים (אבל הו, העצלות). אחר כך היא הזכירה את זה ואני לא. לא מזמן הייתי במצעד הJAVA, שחלקים ממנו נראו, מהזוית שלי, כמו מפגש ישראבלוגי בזעיר אנפין, אבל דוד כבר כתב על זה, ולא רק הוא, ואני, מה יש לי להוסיף, שאף אחד לא התחיל איתי באירוע המוני סוף סוף? שהלכתי עם מישהי לשירותים במקדונלדס, ושם עשינו דברים מלהיבים נורא, כמו לקנות גלידה? שהיום פגשתי אותה באוטובוס והסתבר לי שאני מכירה גם את חבר שלה, ואז הבנתי כמה גם תל אביב איבדה את בתוליותה בשבילי, ושוב אני לאט לאט אכיר את כולם.

או אולי סתם לכתוב פוסטים של פגשתי, יצאתי, הכרתי, עשיתי, שתיתי, הזדיינתי, דיברתי, ישבתי בבית קפה עם, איזה-כיף-היה.

איכשהו לא בא לי, אולי זה מפני שכל העולם ואחותו קורא*, ואני רוצה לשמור משהו לעצמי. אולי זה מפני שכל העולם ואחותו קורא, ולא נעים לי לשעמם אותם ככה, הרי הכל אותו דבר, מה זה משנה? אין לך חטא גדול יותר מלהיות משעמם, אמר מישהו פעם, וגורו נעורי ציטט אותו (למישו יש מושג אולי מאיפה הציטוט הזה? נורא מטריד אותי שאני לא יודעת. וגם בטח עיוותתי אותו נורא. שוד ושבר). ממש לא את כל מה שהוא אמר אני עושה באדיקות, וגם להיות משעממת לפעמים זה כורח המציאות, לכל אחד יש את השגרה שלו. אבל במחברת אני כותבת רק לעצמי, לא אכפת לי לשעמם אותי, לטרחן, לכתוב רע, להיות לא מובנת, ומאוד לא פוליטיקלי קורקט. זה אמנם write-only, המדיום הזה, אבל חייבים להודות שיש לו כמה יתרונות.

ואולי, אולי זו פשוט תקופה כזו, והיא תעבור.

אלא שלפעמים כן יש פרט שנוגע בי, רגע כזה, ואני רוצה לדייק אותו, ולהיות ספרותית. ולערוך, וללנקק.

לפעמים יש לי הגיגים כאלה. לפעמים סתם דברים משעשעים אותי ואני רוצה לחלוק.

חשבתי גם לכתוב על העבר יותר, זה איזור כל כך נקי מבלוגרים, וגם שם יש כמה סיפורים ששווה לספר.

פעם היתה לי זהות כזו עם הבלוג. הכל היה כאן, או כמעט, כל מה שהספקתי לכתוב. היום לא, ממש לא. חיים עצמאיים יש לי, לפחות קצת. ככה זה.

* זה לא אני אמרתי, זה אישאחד שאפילו לא גמר את הבירה שלו, אבל חשב משום מה שיש סיכוי שאני אתן לו את הכתובת של הבלוג השני שלי. מיד אחרי שאני עוברת לגור בקומונה מרקסיסטית בצרפת, אני מבטיחה.